אלוהים מעולם לא התכוון שנלך לבד 

​

יסוד המשפחה הרוחנית

​

יש תפיסה שקטה אך עמוקה שמלווה רבים מן המאמינים, התחושה שהאמונה היא מסע אישי בלבד אני מול אלוהים, לבדי בתוך עולם רוחני עצום.

אך כבר מן הכתובים עולה תמונה אחרת לחלוטין. זה לא מסע בודד, אלא השתייכות למשפחה חיה, נצחית ומאוחדת גוף אחד המשתרע מעבר לגבולות הזמן, המוות והעולם הנראה.

​

שאול השליח כותב: "כִּי כַּאֲשֶׁר הַגּוּף הוּא אֶחָד וְאֵבָרִים רַבִּים לוֹ, וְכָל אֵבְרֵי הַגּוּף הָאֶחָד, אַף כִּי רַבִּים הֵם, גּוּף אֶחָד הֵם - כֵּן גַּם הַמָּשִׁיחַ" (א' קורינתים יב:12).

​

כל אדם הנטבל בשם האב, הבן ורוח הקודש ונעשה שותף לקורבן הקדוש, איננו נשאר עוד יחיד מבודד מול אלוהים. הוא נכנס אל תוך גוף חי, גוף המשיח עצמו.
המשיח הוא הראש, ואנו האיברים המחוברים זה לזה ברוח אחת.

בגוף חי אין איבר הקיים לעצמו בלבד. כאשר איבר אחד נפגע, כל הגוף מגיב. כאשר איבר אחד מתחזק, החיים זורמים אל שאר האיברים. כך גם במשפחה הרוחנית של המאמינים.

 

כאבו של אח איננו כאבו הפרטי בלבד, ושמחתה של אחות איננה שמחתה לבדה. כולנו קשורים זה בזה בתוך חיי המשיח.

לכן כותב השליח שאול:“וְאִם סוֹבֵל אֵבֶר אֶחָד, כֻּלָּם יִסְבְּלוּ עִמּוֹ; וְאִם יְכֻבַּד אֵבֶר אֶחָד, כֻּלָּם יִשְׂמְחוּ עִמּוֹ”
(הראשונה אל הקורינתים י״ב:26)

זוהי מהות המשפחה הרוחנית, חיים משותפים באהבת המשיח. משום כך המאמינים נקראים לשאת זה את משאו של זה, להתפלל זה בעד זה ולעמוד יחד במאבק הרוחני. לא כאנשים זרים, אלא כאיברים של גוף אחד חי וקדוש.

​

​

המוות אינו מפריד את המשפחה - אם אלוהים הוא אלוהי החיים האם ייתכן שבניו החיים בו הופכים לדממה ואבק בלבד לאחר מותם?

​

אחת ההתנגדויות הנפוצות ביותר לנושא תפילות לקדושים היא הטענה: “אבל הם מתו. כיצד אפשר לפנות אל מי שאינם חיים עוד? והרי התורה עצמה מזהירה: ‘לֹא תִדְרֹשׁ אֶל הַמֵּתִים’.”

​

הציווי הזה אכן מופיע בתורת משה, בתוך רשימה של מנהגים פגאניים וכשפים שהיו נפוצים בעמי הסביבה:

“לֹא־יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר, וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל־הַמֵּתִים. כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל־עֹשֵׂה אֵלֶּה” (דברים י״ח:10-12).

 

אך חשוב להבין את ההקשר. התורה מדברת כאן על העלאת רוחות, כישוף, ניחוש וניסיון לקבל ידע או כוח רוחני דרך המתים, מנהגי כישוף נפוצים של עמי הגויים. אין כאן תיאור של תפילה או בקשת עזרה מתוך משפחת אלוהים, אלא איסור על פנייה אל כוחות רוחניים זרים בדרכי כישוף וטומאה.

 

וכאן בדיוק נמצא שורש אי־ההבנה. לפי הכתובים, אלו שמתו במשיח אינם חדלים מלהתקיים ואינם נעלמים מנוכחות אלוהים. המוות הפיזי איננו השמדה של האדם, אלא מעבר מן העולם הנראה אל החיים שלפני אלוהים.

ישוע עצמו מדגיש זאת כאשר הוא משיב לצדוקים, שכפרו בתחיית המתים:

“וַאֲשֶׁר לִתְחִיַּת הַמֵּתִים הֲלֹא קְרָאתֶם מַה דִּבֶּר אֲלֵיכֶם הָאֱלֹהִים לֵאמֹר: אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב? וְלֹא אֱלֹהֵי מֵתִים הוּא כִּי אִם אֱלֹהֵי חַיִּים” (מתי כ״ב: 31-32).

דבריו של ישוע עמוקים יותר משנראה במבט ראשון. אלוהים איננו אומר “הייתי אלוהי אברהם”, אלא “אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם” בלשון הווה. מדוע? משום שאברהם, יצחק ויעקב חיים לפניו גם עתה.

לפי דברי ישוע, הצדיקים אינם “מתים” במובן של היעלמות או חידלון. הם חיים לפני אלוהים. הקדושים אינם חיים כזיכרון בלבד, אלא חיים בנוכחותו, מאוחדים במשיח ומשוחררים ממלחמת החטא של העולם הזה.

אמנם גופם נקבר באדמה, אך נשמותיהם אינן כבויות או חסרות הכרה. הם חיים לפני אדון החיים.

לכן יש הבדל עצום בין ניסיון פגאני לזמן רוחות מתים לבין בקשה מתפילת הצדיקים החיים לפני אלוהים כחלק ממשפחת המשיח.

 

השליח שאול מחזק אמת זו כאשר הוא כותב:

“כִּי בָטוּחַ אָנֹכִי כִּי לֹא מָוֶת וְלֹא חַיִּים… יוּכְלוּ לְהַפְרִידֵנוּ מֵאַהֲבַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדֹנֵינוּ” (רומים ח׳:38-39).

אם אפילו המוות איננו מסוגל להפריד את המאמין מאהבת אלוהים, כיצד ייתכן שהוא יפריד בין איברי גוף המשיח זה מזה?

​

בנוסף לכך, הכתובים אינם רק מלמדים שהצדיקים חיים לפני אלוהים גם לאחר מותם, אלא אף רומזים שקדושתם איננה נפסקת ברגע שהגוף יורד אל הקבר.

אם המוות היה מנתק את האדם מנוכחות אלוהים ומכל פעולה של חסדו, היינו מצפים שכל קשר בינו לבין הקדושה האלוהית ייעלם. אך דווקא כאן מופיע אחד הסיפורים המפתיעים ביותר בתנ״ך, סיפור עצמותיו של אלישע הנביא.

 

הכתוב מספר שלאחר מותו של אלישע, בזמן שקברו אדם אחר, פשטו מואבים בארץ. מתוך פחד מיהרו האנשים להשליך את המת אל תוך קברו של אלישע, ואז נאמר:

“וַיֵּלֶךְ וַיִּגַּע הָאִישׁ בְּעַצְמוֹת אֱלִישָׁע וַיְחִי וַיָּקָם עַל רַגְלָיו” (מלכים ב׳ י״ג:21)

 

חשבו על עומק הדבר. אלישע כבר איננו חי בעולם הזה. גופו נקבר. ובכל זאת, אלוהים בוחר לפעול אפילו דרך עצמותיו של הנביא.

הסיפור הזה איננו מוכיח לבדו תפילה לקדושים, אך הוא מערער את הרעיון שהמוות מנתק לחלוטין את הצדיק מנוכחות החסד האלוהי.

אם אפילו עצמותיו של נביא קדוש שימשו ככלי שדרכו אלוהים בחר לפעול, כיצד ניתן לטעון שהצדיקים החיים לפני כסא אלוהים הם חסרי מודעות, חסרי נוכחות או מנותקים לחלוטין מגוף המשיח?

הסיפור של אלישע יוצר המשכיות טבעית למה שראינו קודם, המוות איננו מחיקה של האדם לפני אלוהים. הצדיקים אינם נעלמים אל דממה חסרת קיום, אלא ממשיכים לחיות לפני אדון החיים ואפילו עצמותיהם נושאים קדושה בחסד אלוהים.

​

​​

 

 

 

 

 

​​

​

​

​​​​​​​​​

 

אלוהים אוהב תפילה משותפת - כוח התפילה בעד אחרים

​

פעמים רבות אלוהים, אשר בוודאי יכול היה לפעול ישירות ובמיידי, בוחר דווקא לשתף את בניו במעשיו. הוא מזמין אנשים להתפלל זה עבור זה, לשאת זה את משאו של זה, ולעמוד יחד לפניו בתחינה ובאהבה.

הדבר איננו מופיע פעם אחת בלבד, אלא חוזר לאורך כל הכתובים, מן האבות והנביאים ועד השליחים בברית החדשה. שוב ושוב אנו רואים שאלוהים מייחס חשיבות עמוקה לתפילתו של הצדיק עבור אחרים, ואף קושר אליה חסד, רפואה, סליחה וישועה.

אם כן, לפני שאנו שואלים האם הקדושים שבשמיים יכולים להתפלל עבורנו, עלינו להבין תחילה עיקרון בסיסי בהרבה: אלוהים אוהב תפילה משותפת.

​

כדי להבין עד כמה עמוק העיקרון של תפילה בעד אחרים, כדאי להתבונן בסיפורים הבאים: 

​

אברהם ואבימלך - אברהם לא פעל כאן מתוך רוע אלא מתוך פחד. כאשר הגיע לארץ זרה, הוא חשש שייהרג בגלל יופייה של שרה.

בעולם הקדום זה היה איום ממשי. שליט שהיה חומד אישה נשואה, יכול היה להרוג את בעלה כדי לקחת אותה לעצמו. לכן אברהם בחר להציג את שרה כאחותו אמת חלקית, אך כזו שיצרה מציאות מטעה ומסוכנת. בתוך המצב הזה, אבימלך לוקח את שרה בתום לב, מבלי לדעת שהיא אשת איש וכך הוא מוצא את עצמו בתוך חטא שלא בחר בו ביודעין.

ואז אלוהים מתגלה אליו בחלום ואומר לו: "הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ, וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל" (בראשית כ:3). אבימלך נבהל ומצטדק ובצדק, שכן לא ידע. אך תשובתו של אלוהים חושפת עיקרון עמוק הרבה יותר, "וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ, כִּי נָבִיא הוּא, וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה" (בראשית כ:7).

 

שימו לב: אלוהים לא מפנה את אבימלך להתפלל לבדו אלא שולח אותו אל אברהם. הרי אבימלך התחרט, ביקש סליחה על חטא שעשה בשוגג, פנה ישירות לאלוהים ועדיין אלוהים שלח אותו אל אברהם שיתפלל בעדו. והדבר מתממש בפועל: "וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים, וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו, וַיֵּלֵדוּ" (בראשית כ:17). אברהם מתפלל ואלוהים מרפא.

​​

משה הנביא ועם ישראל - ברגע מהמשברים הגדולים ביותר של עם ישראל, לאחר יציאת מצרים, דווקא בזמן שבו העם חווה ניסים גלויים, הם נופלים לחטא חמור. חטא העגל. מתוך פחד, בלבול וחוסר סבלנות, הם יוצרים לעצמם אליל, מעשה שמערער את הברית בינם לבין אלוהים. תגובתו של אלוהים חריפה מאוד.

הוא פונה למשה ואומר: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם" (שמות לב:10). אבל משה לא שותק. הוא לא עומד מנגד. במקום זאת, הוא נכנס לעמדה של תפילה, תפילה עמוקה, נועזת, מלאה אהבה ואחריות לעם: "לָמָּה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה... זְכֹר לְאַבְרָהָם, לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ" (שמות לב:11–13).

​

שימו לב: משה אינו עומד רק כמתפלל פרטי, אלא כמי שעומד בפרץ בין הדין לבין העם. הוא אינו מבקש רחמים מתוך זכותו האישית בלבד, אלא נשען על הברית שכבר נכרתה עם האבות. הוא מזכיר את אברהם, יצחק ויעקב לא כטיעון רגשי, אלא כעוגן רוחני של הבטחת אלוהים עצמו.

והתגובה האלוהית מגיעה מיד: "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" (שמות לב:14).

ומתוך הרגע הזה עולה שאלה שאינה מרפה: אם משה ניגש אל אלוהים לא כיחיד מבודד אלא כחלק משרשרת ברית ותפילה, מה מלמד הדבר על כוח התפילה שאינה נשארת של אדם אחד בלבד, אלא נושאת בתוכה זיכרון, קשר ועמידה משותפת לפני אלוהים?

​

איוב וחבריו - לאורך כל הספר איוב עובר סבל כבד, אובדן, כאב ושאלות קשות ובתוך כל זה שלושת חבריו מגיעים “לנחם” אותו. אך במקום נחמה, הם מאשימים אותו בעקיפין וטוענים שסבלו הוא תוצאה של חטאיו. מתפתח ביניהם ויכוח ארוך, טעון וכואב, שבו חבריו מציגים תמונה מעוותת של צדק אלוהי. כאשר אלוהים סוף סוף מתגלה, הוא לא נשאר אדיש לדברים שנאמרו. הוא פונה אליהם ואומר: "חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ, כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב" (איוב מב:7). המצב ברור הם טעו, והם עומדים בפני דין. אבל הדרך שבה אלוהים בוחר להתמודד עם זה מפתיעה: "וְעַבְדִּי אִיּוֹב יִתְפַּלֵּל עֲלֵיכֶם, כִּי אִם פָּנָיו אֶשָּׂא, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עִמָּכֶם נְבָלָה" (איוב מב:8). שימו לב אלוהים לא מפנה אותם להתפלל לבדם, אלא מציב את איוב כמי שיתפלל בעדם. זו לא יוזמה של איוב זו הנחיה ישירה מאלוהים. והם אכן מצייתים: "וַיֵּלֶךְ אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי צֹפַר הַנַּעֲמָתִי, וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶם ה', וַיִּשָּׂא ה' אֶת פְּנֵי אִיּוֹב" (איוב מב:9).

​

דווקא האדם שסבל מהם הוא זה שמתפלל עבורם. ודווקא דרך תפילתו הם מוצאים חן ומקבלים רחמים. ובתוך הסיפור הזה עולה שאלה שמבקשת תשובה: אם כל אדם יכול לפנות ישירות אל אלוהים, מדוע אלוהים עצמו בוחר להפנות אנשים אל תפילתו של אדם אחר? ומה זה מגלה על המקום של תפילה הדדית בתוך הדרך שבה אלוהים פועל בעולם?

​

שלוש הדוגמאות הללו אברהם, משה ואיוב אינן מקרים בודדים. הן מציירות תמונה עקבית שחוזרת שוב ושוב לאורך הכתובים. אלוהים אינו פועל רק דרך תפילה אישית ומבודדת. הוא בוחר, שוב ושוב, לשלב בני אדם זה בחייו של זה. אבימלך לא נשלח להישאר לבד אלא אל תפילתו של אברהם. עם ישראל לא ננטש אלא ניצב מאחוריו משה, המתפלל בעדו ואף מזכיר את האבות. חבריו של איוב לא הופנו להתמודד לבדם אלא נזקקו לתפילתו של מי שנפגע מהם. ובכל אחד מהמקרים הללו מתגלה אותה תבנית: התערבות, תפילה בעד האחר, ותנועה של חסד שעוברת דרך אדם אחד אל אדם אחר. אם אלוהים מאפשר לאדם לעמוד בתפילה ולבקש שינוי, אם הוא מזמין להזכיר אחרים בתוך התפילה ואם הוא עצמו מפנה אנשים אל תפילתו של אדם אחר אז כנראה שיש לכך משמעות. כנראה שתפילה איננה רק פנייה אישית, אלא מציאות רחבה יותר. מציאות של קשר, של שותפות, של אחריות הדדית. ​

 

אם זה נכון בין בני אדם על פני האדמה, מה זה אומר על מי שכבר עומדים לפני אלוהים?...

​

הציווי בברית החדשה - השליח יעקב מצווה להתפלל איש בעד רעהו ומדגיש כי "רבה תפילת צדיק"

 

וכאן מגיע גם דבריו של יעקב השליח, שכותב לקהילת המאמינים: “רַבָּה תְפִלַּת צַדִּיק כִּי בָעֳנִי תַעֲשֶׂה” (יעקב ה:16).

עצרו רגע על המילים הללו.

יעקב אינו אומר שתפילה היא רק סמלית, או רק פעולה רגשית. הוא אומר שתפילת צדיק פועלת. יש לה כוח. יש לה השפעה ממשית.

ואם כך הוא לגבי אדם שעדיין חי בעולם הזה, אדם שעדיין מתמודד עם חולשה, פחד, נפילות ומאבקים כמה עמוקה יכולה להיות תפילתו של מי שכבר סיים את המרוץ באמונה ונמצא לפני אלוהים?

הרי הכתובים מתארים את הקדושים בשמיים כמי שעומדים לפני כסא הכבוד, לבושים לבן, חיים בנוכחות אלוהים ומתהללים בו יום ולילה. לא עוד בתוך מלחמת החטא, לא עוד בתוך חולשת הבשר אלא בתוך קרבת אלוהים מלאה.

 

חשבו למשל על כיפא השליח.

כיפא היה אדם פשוט דייג מן הכנרת. אדם עם רגשות, פחדים וחולשות. הוא אפילו כפר במשיח שלוש פעמים בשעת מבחן. ובכל זאת, כאשר רוח אלוהים פעלה דרכו, תפילותיו וליוויו הרוחני היו מלאי עוצמה. הכתובים מספרים על ריפויים, ניסים וחיזוק קהילות שלמות דרך שירותו.

ואם אלוהים פעל בעוצמה דרך תפילתו בעודו עדיין נאבק כחלק מהעולם הזה מה זה אומר על מצבו כעת, לאחר שסיים את דרכו באמונה ונמצא בנוכחות אלוהים?

אין זה מפחית ממקומו הייחודי של המשיח כמתווך היחיד בין האדם לאלוהים. להפך. כל תפילה, כל חסד וכל קדושה נובעים ממנו בלבד. אך בתוך המשיח עצמו, הכתובים מציגים שוב ושוב מציאות של תפילה הדדית, של עמידה בעד אחרים ושל שותפות רוחנית בין בני משפחת אלוהים בשמיים ובארץ.

ואולי משום כך ספר ההתגלות מתאר את הקדושים בשמיים ואת תפילותיהם העולות לפני אלוהים כקטורת. לא כישויות מנותקות מאיתנו אלא כחלק מהקהילה החיה של המשיח, המשתתפת במערכה הרוחנית לפני כסא הכבוד.

 

הקדושים לפני אלוהים: חיים, מודעות ושותפות במציאות השמימית

​

מלבד דבריו של ישוע על כך שאלוהים הוא “אלוהי החיים” ולא אלוהי המתים, הכתובים מציגים במקומות נוספים תמונה שלפיה הצדיקים אשר נמצאים לפני אלוהים אינם מנותקים מן המתרחש, אלא ממשיכים לחיות בנוכחותו ולהיות מודעים לפעולתו בעולם.

​לאורך הברית החדשה מופיעים רמזים ועדויות לכך שהקדושים אינם נעלמים לאחר מותם, אלא ממשיכים להשתתף במציאות הרוחנית של מלכות אלוהים.

​

משה ואליהו על הר התבור

​

בברית החדשה מסופר שישוע לקח עמו את כיפא, יעקב ויוחנן אל הר גבוה, ושם התרחש מאורע יוצא דופן: “וְהִנֵּה נִרְאוּ אֲלֵיהֶם משֶׁה וְאֵלִיָּהוּ מִשְׂתּוֹחֲחִים עִמּוֹ”
(מתי י״ז:3)

משה ואליהו אינם מופיעים כדמויות חסרות הכרה או כזיכרון מן העבר, אלא כאנשים חיים המשוחחים עם ישוע.

הבשורה על פי לוקס מוסיפה פרט חשוב עוד יותר: “וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים דִּבְּרוּ עִמּוֹ… וַיְדַבְּרוּ עַל יְצִיאָתוֹ אֲשֶׁר עָתִיד לְמַלֹּאת בִּירוּשָׁלִָם” (לוקס ט׳:30–31)

 

כלומר, משה ואליהו שוחחו עם ישוע על המאורעות העתידים להתרחש בירושלים על סבלו, צליבתו והגשמת שליחותו.

הדבר משמעותי מאוד. משה חי מאות שנים לפני האירוע הזה, ואליהו עלה לשמיים דורות רבים קודם לכן, ובכל זאת שניהם מופיעים חיים, מודעים ומעורבים במתרחש.

הכתובים אינם מציגים אותם כמי שנמחקו לאחר מותם, אלא כמי שחיים לפני אלוהים ומבינים את פעולתו בעולם.

אירוע זה מהווה עדות חזקה לכך שהצדיקים אשר נמצאים עם אלוהים אינם מנותקים מגוף המשיח או מן הנעשה על הארץ, אלא חיים בנוכחותו וממשיכים להשתתף במציאות מלכותו.

​​​

העשיר ואלעזר - אברהם שומע ועונה

​

במשל העשיר ואלעזר ישוע מעניק הצצה עמוקה אל המציאות שלאחר המוות. מעבר למסר על צדק ורחמים, הסיפור מתאר עולם רוחני חי ומודע.

ישוע מספר על עשיר שחי חיי פאר ועושר, ולעומתו עני בשם אלעזר שהיה שוכב רעב ופצוע ליד שערו. לאחר מותם מתרחש מהפך מוחלט:

“וַיְהִי כִּי מֵת הֶעָנִי וַיִּנָּשֵׂא בְּיַד הַמַּלְאָכִים אֶל חֵיק אַבְרָהָם, וַיָּמָת גַּם הֶעָשִׁיר וַיִּקָּבֵר. וַיִּשָּׂא עֵינָיו בִּשְׁאוֹל בְּעָנְיוֹ וַיַּרְא אֶת אַבְרָהָם מֵרָחוֹק וְאֶת אֶלְעָזָר בְּחֵיקוֹ” (לוקס ט״ז:22–23)

מתוך ייסוריו פונה העשיר אל אברהם בבקשת רחמים: “אָבִי אַבְרָהָם, רַחֵם עָלָי וּשְׁלַח אֶת אֶלְעָזָר וְיִטְבֹּל קְצֵה אֶצְבָּעוֹ בַּמַּיִם וְיָקֵר אֶת לְשׁוֹנִי…” (לוקס ט״ז:24)

הדיאלוג בין השניים מתואר בפשטות וללא ניסיון להסבירו.

ישוע מציג את אברהם כמי ששומע את דברי העשיר, משיב לו ומנהל עמו שיחה.

יש כאן פרט משמעותי במיוחד: העשיר אינו פונה אל אלוהים ישירות, אלא פונה אל אברהם עצמו “אָבִי אַבְרָהָם”. הפנייה הזו אינה מוצגת כמשהו חריג או שגוי בתוך הסיפור, אלא כחלק טבעי מן המציאות המתוארת במשל, וישוע אינו מעיר עליה או מתקן אותה, אלא משתמש בה כחלק מן ההוראה שהוא מבקש להעביר.

 

בהמשך מבקש העשיר בקשה נוספת: “אָז אֲבַקֶּשְׁךָ אָבִי, לִשְׁלֹחַ אוֹתוֹ אֶל בֵּית אָבִי. כִּי יֶשׁ לִי חֲמִשָּׁה אַחִים…” (לוקס ט״ז:27–28)

הוא מבקש שיישלח מסר לאחיו החיים על הארץ כדי שלא יגיעו גם הם למקום הייסורים. אברהם משיב לו: “יֵשׁ לָהֶם משֶׁה וְהַנְּבִיאִים, יִשְׁמְעוּ אֲלֵיהֶם” (לוקס ט״ז:29)

וכאשר העשיר מתעקש שאם מישהו מן המתים ילך אליהם הם יחזרו בתשובה, עונה אברהם: “אִם אֶל משֶׁה וְהַנְּבִיאִים אֵינָם שֹׁמְעִים, גַּם כִּי יָקוּם אֶחָד מִן הַמֵּתִים לֹא יַאֲמִינוּ” (לוקס ט״ז:31)

המשל כולו מציג את אברהם ואלעזר כחלק ממציאות רוחנית פעילה. השיחה, ההבנה של הנעשה בארץ וההתייחסות לאנשים החיים עדיין בעולם, כל אלו מופיעים באופן טבעי בתוך דבריו של ישוע.

​

ענן עדים רב - הצדיקים הסובבים את המאמין

​​

לאחר שהאיגרת אל העברים סוקרת את חייהם של אנשי האמונה הגדולים אברהם, משה, דוד, הנביאים ושאר הצדיקים היא ממשיכה במילים מיוחדות:

“לָכֵן גַּם אֲנַחְנוּ אַחֲרֵי אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵינוּ עֲנַן עֵדִים רַב כָּזֶה נָסִירָה כָּל מַשָּׂא… וְנָרוּצָה בְּסַבְלָנוּת אֶת הַמֵּרוֹץ הַנָּתוּן לְפָנֵינוּ” (עברים י״ב:1)

השליח משתמש כאן בדימוי של מירוץ רוחני. המאמין מתואר כרץ במאבק האמונה, כאשר סביבו “ענן עדים רב”.

הביטוי איננו מופיע בחלל ריק. הוא מגיע מיד לאחר פירוט ארוך של הצדיקים שחיו לפני כן בפרק י״א, אלו אשר שמרו אמונים לאלוהים בתוך ניסיונות, רדיפות וסבל. לכן, כאשר הכתוב מדבר על “ענן עדים”, הוא מחבר בין המאמינים שעל הארץ לבין אותם צדיקים שכבר סיימו את מרוצם.

הדימוי הזה מעניק תחושה עמוקה של המשכיות. הכתובים אינם מציגים את המאמין כאדם מבודד הנאבק לבדו, אלא כחלק ממסע גדול יותר המשתרע מעבר לדורות ולגבולות החיים הארציים הם עדים לחלוטין למאבקים ולמצבנו בארץ. 

​

גם ספר ההתגלות מתאר תמונה דומה של הקדושים אשר נמצאים לפני אלוהים.

יוחנן השליח כותב: “וּבְפִתְחוֹ אֶת הַחוֹתָם הַחֲמִישִׁי רָאִיתִי תַּחַת הַמִּזְבֵּחַ אֶת נַפְשׁוֹת הַנֶּהֱרָגִים עַל דְּבַר אֱלֹהִים וְעַל הָעֵדוּת אֲשֶׁר הָיְתָה לָהֶם” (התגלות ו׳:9)

הקדושים שנמסרו למוות בעבור אמונתם מתוארים כנמצאים לפני אלוהים, ופונים אליו בקריאה: “עַד מָתַי הָאָדוֹן הַקָּדוֹשׁ וְהָאֱמֶת לֹא תִשְׁפֹּט וְלֹא תִנְקֹם אֶת דָּמֵנוּ מִיֹּשְׁבֵי הָאָרֶץ?” (התגלות ו׳:10)

זוהי איננה קריאה של דמויות לא מעורבות, אלא תפילה מלאה בציפייה לצדקו של אלוהים. הקדושים יודעים שהרוע עדיין פועל בעולם וממתינים ליום שבו משפטו של אלוהים יתגלה במלואו.

הכתוב ממשיך ומתאר: “וַיִּנָּתֵן לָהֶם אִישׁ לְאִישׁ לְבוּשׁ לָבָן” (התגלות ו׳:11)

הלבוש הלבן מופיע בספר ההתגלות כסמל לטהרה, ניצחון וזיכוי לפני אלוהים. יוחנן מציג את הקדושים כעומדים לפני כסא הכבוד בתוך מציאות חיה של תפילה, המתנה ופולחן.

 

ובהמשך החזון הוא רואה מראה נוסף:

“וּמַלְאָךְ אַחֵר בָּא וַיַּעֲמֹד עַל הַמִּזְבֵּחַ וְיַד קְטֹרֶת זָהָב בְּיָדוֹ, וַיִּנָּתֶן לוֹ קְטֹרֶת רַבָּה לָתֵת עִם תְּפִלּוֹת כָּל הַקְּדוֹשִׁים עַל מִזְבַּח הַזָּהָב אֲשֶׁר לִפְנֵי הַכִּסֵּא” (התגלות ח׳:3)

התמונה שיוחנן מתאר מלאה בשפה של תפילה ועליית קטורת לפני אלוהים,  תפילות כל הקדושים, גם אלה שעל הארץ וגם אלה בשמים עולות לפני כסא אלוהים כקטורת ריחנית. הקדושים בשמים מתפללים עבורנו, והתפילות שלהם מתערבות עם התפילות שלנו ועולות יחד לפני אלוהים.

​​​

הסיפורים והעקרונות שראינו לאורך התנ״ך והברית החדשה מניחים יסוד להבנת המשפחה הרוחנית, גוף המשיח והקשר שבין השמיים והארץ.

הכתובים אולי אינם עונים על כל שאלה בפרטי פרטים, אך הם בהחלט פותחים חלון אל מציאות רוחנית רחבה יותר מזו שרבים רגילים לדמיין. מציאות שבה השמיים והארץ אינם מנותקים לחלוטין זה מזה, ושבה משפחת אלוהים גדולה יותר מן העולם הנראה לעין.

ומתוך ההבנה הזו, אפשר כעת להתקדם אל חלק נוסף במערכה הרוחנית המתוארת בכתובים נוכחותם ופועלם של מלאכי אלוהים.

​

המלאכים והסדר הרוחני: שליחות, סמכות ומעורבות

​

הכתובים מלאים בנוכחותם של מלאכי אלוהים מן העמודים הראשונים של ספר בראשית ועד חזיונות ספר ההתגלות. הם אינם מופיעים כרעיון מופשט, כמשל פיוטי או כסמל בלבד, אלא כחלק ממשי ופעיל מן המציאות הרוחנית שמתארים הכתובים.

פעם אחר פעם אנו רואים מלאכים נשלחים מאת אלוהים כדי להגן, להדריך, לחזק, למסור מסרים, לעודד את המאמינים ואף להשתתף במאבקים רוחניים הנסתרים מעיני האדם.

האיגרת אל העברים מתארת אותם כך: “הֲלֹא כֻּלָּם רוּחוֹת מְשָׁרְתוֹת הַנִּשְׁלָחוֹת לְשֵׁרוּת בַּעֲבוּר הָעֲתִידִים לָרֶשֶׁת יְשׁוּעָה” (עברים א׳:14)

יש משמעות עמוקה למילים הללו. הכתוב אינו מציג את המלאכים כישויות מרוחקות העסוקות רק בתהילת השמיים, אלא כרוחות משרתות שנשלחות למען בני האדם אשר אלוהים קורא להם לישועה.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​​​​​

 

לאורך הכתובים המלאכים מלווים את עמו של אלוהים ברגעי פחד, סכנה, מלחמה, תפילה והתגלות. הם מופיעים אצל אברהם, יעקב, משה, דניאל, מרים, יוסף, השליחים ורבים אחרים. לפעמים הם מביאים מסר, לפעמים מגנים, לפעמים מחזקים ולפעמים פשוט עומדים לצד האדם ברגע שבו כוחותיו נגמרים.

ובכל זאת, למרות מקומם המרכזי בכתובים, רבים התרגלו לחשוב על מלאכים כעל רעיון רחוק ולא ממשי. עבור חלקם הם הפכו לדימוי סמלי בלבד, כמעט אגדי, במקום להבין שהכתובים מציגים אותם כחלק חי מן המערכה הרוחנית שסובבת את המאמין.

מתוך כך, אנשים רבים חיים את חייהם הרוחניים בתחושת בדידות מול פחדים, ניסיונות ומאבקים פנימיים, מבלי לעצור ולחשוב שהכתובים מתארים מציאות אחרת לגמרי מציאות שבה אלוהים לא השאיר את בניו לבדם, אלא הקיף אותם במשרתים רוחניים הפועלים לפי רצונו ובחסדו.

​​

1. ​רוחות משרתות למען המאמינים

המלאכים פועלים מתוך שליחות. הכתוב אומר: "הֲלֹא כֻלָּם רוּחוֹת מְשָׁרְתוֹת הַנִּשְׁלָחוֹת לְשֵׁרוּת בַּעֲבוּר הָעֲתִידִים לָרֶשֶׁת אֶת הַיְשׁוּעָה?" (עברים א:14). הם שייכים למשיח ופועלים תחת סמכותו, כמי שמלווים את האדם בדרכו הרוחנית. הם לא רחוקים מאיתנו אנחנו קרובים, כמו אחים גדולים ששומרים, מתפללים ודואגים. העזרה הגדולה ביותר שהם יכולים לתת לנו אינה גופנית או זמנית. היא לא בהכרח הצלה מסכנה או פתרון לבעיה. העזרה האמיתית והעמוקה ביותר היא רוחנית להוביל אותנו אל המשיח. כי בסופו של דבר, רק המשיח הוא הדרך לישועה. רק הוא פתח את הדרך אל אלוהים. הוא המתווך היחיד בין האדם לבורא, ואין תחליף לתפקיד הזה. לכן, המלאכים אינם יעד הם מכוונים אל היעד. הם יכולים ללוות, לחזק, להגן, ואפילו לשאת את תפילותינו. הכתובים מלאים בדוגמאות לכך: מלאך שמשחרר מהכלא, מלאך שמדריך, מלאך שמחזק ברגע של חולשה, מלאך שמגן מפני סכנה. אבל תמיד חשוב לזכור הם אינם פועלים מכוח עצמם. כל סמכותם נובעת מאלוהים בלבד. הם שליחים נאמנים, לא מקור הכוח. והתפקיד שלהם, מעל הכול, הוא לעזור לנו להישאר בדרך הנכונה, להעמיק באמונה, ולהתקרב אל המשיח עד הסוף. זו העזרה האמיתית. זו העזרה שנשארת לנצח.

​

​2. איסוף והעלאת תפילות לפני כסא הכבוד

המלאכים משמשים כמתווכים בתהליך התפילה, כשהם אוספים את תחנוני המאמינים ומציגים אותם לפני אלוהים. ספר התגלות (ח:3-4) מתאר זאת באופן מוחשי: "וּמַלְאָךְ אַחֵר בָּא וַיַּעֲמֹד עַל הַמִּזְבֵּחַ וְיַד קְטֹרֶת זָהָב בְּיָדוֹ... לָתֵת עִם תְּפִלּוֹת כָּל הַקְּדוֹשִׁים... וַיַּעַל עֲשַׁן הַקְּטֹרֶת מִיַּד הַמַּלְאָךְ אֶת תְּפִלּוֹת הַקְּדוֹשִׁים לִפְנֵי הָאָרֶץ"

​​

​המלאכים לא רק מעלים את תפילותינו, אלא גם מתפללים עבורנו בעצמם מתוך דאגה ואהבה. אנו רואים זאת בספר זכריה: 

 

חזון הנביא זכריה - כאשר מלאך זועק לרחמים על העם

כדי להבין עד כמה עמוקה מעורבותם של המלאכים במתרחש בעולם, עלינו להיכנס לרגע מיוחד בספר זכריה.

העם חזר מגלות בבל, אך המציאות עדיין קשה וכואבת. ירושלים חרבה בחלקה, בית המקדש עדיין לא שב לתפארתו, והעם מרגיש כאילו חרון האף האלוהי עדיין מרחף מעליו. בתוך התקופה הזו, אלוהים נותן לנביא זכריה סדרת חזיונות לילה מסתוריים, מלאים במלאכים, סמלים ומראות רוחניים החושפים מה מתרחש מאחורי הקלעים של העולם הנראה.

באחד החזיונות הללו, זכריה רואה מלאך ה' עומד בין ההדסים. ואז מתרחש דבר מפתיע במיוחד:

"וַיַּעַן מַלְאַךְ ה' וַיֹּאמַר: ה' צְבָאוֹת, עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה?" (זכריה א:12).

זה רגע שמטלטל את ההבנה הרגילה. המלאך אינו רק “שליח שמקבל פקודות”, אלא ישות העומדת בתוך המערכה הרוחנית ופונה אל אלוהים בבקשה.

זו לא בקשה טכנית, אלא זעקה: “עד מתי?” שאלה שמבטאת כאב, דאגה ורצון לרחמים על ירושלים ויהודה.

והכתוב ממשיך מיד בתגובה אלוהית: "וַיַּעַן ה' אֶת הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי דְּבָרִים טוֹבִים דְּבָרִים נִחֻמִים" (זכריה א:13).

אלוהים לא מתעלם מהפנייה. הוא משיב למלאך, ומענה זה הוא מענה של נחמה.

כלומר, יש כאן דיאלוג, בקשה מצד המלאך ותשובה אלוהית שמביאה תקווה לעולם האנושי. 

ובתוך כך מתבהר דבר נוסף המלאכים משתתפים במערכה הרוחנית, מביעים דאגה, עומדים לפני אלוהים ומבקשים רחמים עבור בני האדם.

​

3. סמכות לפעולה ולקבלת החלטות

המלאכים אינם פועלים כשליחים חסרי רצון. הכתובים מציגים אותם כישויות רוחניות שקיבלו מאלוהים סמכות אמיתית לפעול, להגיב ולהבחין במתרחש. הם נשלחים לבצע את רצון אלוהים, אך בתוך השליחות הזו אנו רואים פעמים רבות גם שיקול דעת, תגובה למצבים משתנים ופעולה מתוך הבנה של המערכה הרוחנית. כדי להבין זאת, נעמיק בכמה מקרים בולטים מתוך הכתובים.

​

אזהרת אלוהים: אל תמרו במלאך

עם ישראל נמצא באחת התקופות הדרמטיות ביותר בתולדותיו. הם יצאו ממצרים אחרי מאות שנות עבדות, ראו את הים נבקע, שמעו את קול אלוהים בהר סיני, וכעת הם עומדים להתחיל את המסע הארוך במדבר בדרך אל הארץ המובטחת.

אבל המדבר איננו רק מסע גיאוגרפי. זהו מקום של מבחן רוחני. מקום מלא סכנות, מלחמות, פחדים, חוסר ודאות ונפילות. עם של עבדים צריך להפוך לעם שמכיר את אלוהיו ולומד לחיות תחת הנהגתו. ובתוך המציאות הזו, אלוהים אינו משאיר אותם לבדם.

הוא מודיע שהוא שולח לפניהם מלאך שילך איתם לאורך הדרך: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ, לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי" (שמות כג:20).

כבר כאן יש משהו עוצמתי. אלוהים לא אומר רק “אני אשמור עליכם”, אלא מתאר ישות רוחנית שנשלחת בפועל ללוות, להגן ולהוביל את העם בתוך המסע.

אבל אז מגיע פסוק מפתיע אפילו יותר. יחד עם ההבטחה מופיעה אזהרה חריפה: "הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ, אַל תַּמֵּר בּוֹ, כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם, כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ" (שמות כג:21).

עצרו רגע וחשבו על עומק הדברים. אלוהים לא אומר כאן: “היזהרו ממני.” אלא:“הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו.” לא: “אל תמרו בי.” אלא: “אַל תַּמֵּר בּוֹ.”

והמילים אפילו ממשיכות ומסבירות מדוע: “כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם.”

 

כלומר, למלאך הזה יש סמכות ממשית בתוך המסע של העם. הוא איננו רק שומר פסיבי או “שליח דואר רוחני” שמעביר הודעות מצד לצד. אלוהים מדבר עליו כעל ישות שצריך להישמע לה, להיזהר מפניה, ולא למרוד בה.

ולמה? “כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ.” זהו משפט עצום.

במחשבה המקראית שמו של אלוהים מבטא סמכות, נוכחות וכוח. וכאן אלוהים אומר שהמלאך הזה נושא את שמו בקרבו.

המשמעות היא שהמלאך פועל בשם אלוהים ובתוך הסמכות שניתנה לו. הוא לא פועל מעצמו, אך גם איננו בובה חסרת רצון. הוא חלק פעיל בהנהגה הרוחנית של העם.

וזו נקודה שקשה להתעלם ממנה, אלוהים עצמו מזהיר את העם ביחס לאופן שבו הם יתייחסו למלאך. במידה והתנהגות העם לא תמצא חן בעיני המלאך יוכל לפעול לפי שיקול דעתו תחת הסמכות שקיבל. 

​

בלעם והמלאך - סמכות לעצור לשפוט ואף להמית

בלעם יוצא לדרכו יחד עם שרי מואב לאחר שפיתוי הכסף, הכבוד והמעמד מתחיל למשוך את לבו. כלפי חוץ נדמה שהוא פועל ברשות אלוהים, אך הכתובים חושפים מציאות עמוקה יותר הלב של בלעם כבר החל לסטות מן הדרך הישרה.

ובתוך המסע הזה מתרחש רגע דרמטי במיוחד: “וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ” (במדבר כ״ב:22).

המלאך איננו מופיע כאן רק כמעביר מסר, אלא כמי שעומד ממש מול בלעם כדי לעצור אותו. הכתוב ממשיך ומתאר את מלאך ה' כשהוא אוחז חרב שלופה בידו מוכן לפעול.

בתחילה בלעם כלל איננו רואה את המלאך. דווקא האתון היא שמבחינה בנוכחות הרוחנית ונוטה מן הדרך שוב ושוב בניסיון להציל את אדונה. ורק לאחר שאלוהים פוקח את עיני בלעם, הוא רואה את המלאך עומד מולו עם החרב השלופה. ואז מגיע אחד המשפטים המטלטלים ביותר בסיפור:

“אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי, כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי” (במדבר כ״ב:33). חשבו על עומק הדברים. המלאך איננו אומר: “אלוהים היה הורג אותך.”
אלא: “אֹתְכָה הָרַגְתִּי.”

 

כלומר, הכתוב מציג את המלאך כמי שקיבל סמכות ממשית להוציא לפועל דין על בלעם בשל דרכו המעוותת.

וזו נקודה עמוקה מאוד: המלאך איננו רק “שומר דרך” הוא פועל בתוך סמכות רוחנית אמיתית שניתנה לו מאת אלוהים.

והעובדה שבלעם נותר בחיים אינה מפני שלמלאך לא הייתה יכולת לפעול, אלא מפני שאלוהים ברחמיו בחר לעצור את הדין ברגע האחרון ולפקוח את עיני בלעם כדי שיבין את חומרת מצבו.

 

- גבריאל וזכריה: סמכות להגיב ולהבחין בלב האדם

התקופה היא תקופה של שתיקה רוחנית ארוכה. מאות שנים עברו מאז ימי הנביאים האחרונים, ועם ישראל חי תחת שלטון זר, ממתין לגאולה ולהתערבות אלוהית. רבים מתפללים, רבים מחכים, אבל נדמה שהשמיים שקטים.

ובתוך המציאות הזו נמצא זכריה הכהן. זכריה איננו אדם פשוט מן הרחוב. הוא כהן העובד בבית המקדש בירושלים. וביום מסוים נופל עליו בגורל תפקיד נדיר ומיוחד להקטיר קטורת לפני אלוהים בתוך ההיכל. עבור כהן, זהו אחד הרגעים הקדושים ביותר בחיים. יש כהנים שלא זכו לכך אפילו פעם אחת.

האווירה עצמה מלאה יראה: העם מתפלל בחוץ. הקטורת עולה כלפי מעלה. וזכריה עומד במקום שמסמל את המפגש בין שמיים לארץ. ואז, לפתע, המציאות הרוחנית נחשפת: "וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' עֹמֵד מִימִין מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת" (לוקס א:11).

זה לא חלום. לא תחושה פנימית. מלאך מופיע בתוך המקדש עצמו. והמלאך איננו מלאך רגיל. בהמשך הוא מציג את עצמו בשם:

“אָנֹכִי גַבְרִיאֵל הָעֹמֵד לִפְנֵי הָאֱלֹהִים” (לוקס א:19). כלומר, מדובר במלאך שעומד לפני כסא הכבוד עצמו.

והבשורה שהוא מביא בלתי נתפסת: אלישבע, אשתו של זכריה, למרות זקנתה ועקרותה, עתידה ללדת בן הוא יוחנן המטביל, זה שיכין את הדרך למשיח.

אבל כאן הסיפור מקבל תפנית מפתיעה.

זכריה מגיב בהיסוס: "בַּמָּה אֵדַע זֹאת? כִּי אֲנִי זָקֵן וְאִשְׁתִּי בָּאָה בַּיָּמִים" (לוקס א:18).

ואז מגיעה תגובה מיידית מצד גבריאל: "וְהִנֵּה תִּהְיֶה אִלֵּם וְלֹא תוּכַל לְדַבֵּר עַד הַיּוֹם אֲשֶׁר יִהְיוּ אֵלֶּה" (לוקס א:20).

עצרו רגע וחשבו על מה שקורה כאן. הכתוב אכן אומר שגבריאל נשלח מאת אלוהים: “וָאֶשָּׁלַח לְדַבֵּר אֵלֶיךָ.”

 

אבל שימו לב לדבר מדהים: אין בפסוקים שום תיאור של פקודה מפורשת מאלוהים להשתיק את זכריה. המלאך עצמו מגיב למצב הלב של האדם שעומד מולו.

כלומר, אין כאן רק “הקראת הודעה משמיים”. יש הבחנה. יש תגובה. יש שיפוט רוחני.

 

והדבר מתחדד עוד יותר כאשר משווים את הסיפור הזה למפגש אחר של אותו מלאך בדיוק.

שישה חודשים לאחר מכן, גבריאל מופיע אל מרים ומבשר לה שתלד את ישוע.

וגם היא שואלת שאלה: "אֵיךְ יִהְיֶה זֹּאת, וְאִישׁ לֹא יָדַעְתִּי?" (לוקס א:34).

אבל כאן אין נזיפה. אין עונש. אין אילמות. המלאך משיב ברור, מסביר ומוביל אותה להבנה.

מה ההבדל? לא עצם השאלה אלא הלב שמאחוריה. זכריה מגיב מתוך ספק וחוסר אמון. מרים שואלת מתוך תמימות ורצון להבין כיצד הדברים יקרו.

והמלאך מבחין בהבדל הזה.

זו נקודה עמוקה מאוד: המלאך מגיב בהתאם למצב הרוחני של האדם שמולו.

ובתוך כך עולה שאלה שקשה להתעלם ממנה:

אם מלאך מסוגל להבחין בין ספק לבין אמונה, ולהגיב בהתאם מה זה מגלה על רמת ההבנה, האחריות ושיקול הדעת שניתנו לו בתוך הסדר האלוהי?

והאם ייתכן שהעולם הרוחני פועל בדיוק, בעומק ובדקויות רבות יותר ממה שאנו רגילים לדמיין?

​

כמו כן יש דוגמאות נוספות בכתובים, המלאכים פועלים כדי להוסיף חיזוקים ואותות שנועדו לבסס את אמונת האדם. כך למשל, בספר שופטים (ו:כא) המלאך שנגלה לגדעון החליט להוציא אש מהסלע כדי לאשש את דבריו, ובספר שופטים (יג:כ ) המלאך שביקר את מנוח אביו של שמשון בחר לבצע "יציאה דרמטית" בלהבת המזבח כדי להשאיר עליו רושם עמוק. הבנה זו מדגישה כי המלאכים פועלים כמלווים פעילים ובעלי שיקול דעת, המסוגלים להדריך, לחזק ואף להעניש בהתאם לנסיבות כדי להבטיח את נאמנות המאמין לאלוהים.

​

​​

4. בין הארץ לשמים - טבעה הרחב של הנוכחות המלאכית

 

“אם כמה אנשים במקומות שונים פונים לאותו מלאך באותו זמן איך ייתכן שהוא שומע את כולם? הרי הוא לא אלוהים.”

זו שאלה מובנת, אך פעמים רבות היא נובעת מהשוואה בין העולם הרוחני לבין המגבלות האנושיות שלנו. אנחנו רגילים לחשוב במונחים של גוף, מרחק, זמן ומקום ולכן אנו מניחים שגם המלאכים פועלים תחת אותן מגבלות בדיוק.

 

אחת הדוגמאות המדהימות ביותר לכך שהמלאכים אינם מוגבלים כמו בני אדם מופיעה בימי דוד המלך.

לאחר שדוד חטא במפקד העם, אלוהים שולח מלאך להביא דין על ירושלים. ואז הכתוב מתאר מראה עצום ומטלטל:

"וַיִּשָּׂא דָוִיד אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלִָם" (דברי הימים א' כא:16).

שימו לב היטב לתיאור: המלאך לא עומד “ליד דוד” או במקום קטן ומוגבל. הוא עומד “בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם”. זה תיאור של נוכחות רוחנית עצומה, כזו שנפרשת מעל ירושלים כולה.

ואז מגיע פרט חשוב נוסף: לא רק דוד רואה את המלאך. הכתוב אומר: "וַיַּרְא דָּוִיד וְהַזְּקֵנִים..." כולם רואים אותו יחד.

עצרו רגע וחשבו על זה. איך אנשים שונים רואים את אותו מלאך בו־זמנית? איך נוכחות אחת יכולה להיות גלויה לעיני רבים באותו רגע?

הכתובים מציגים כאן תמונה ברורה:
המלאך איננו ישות חומרית קטנה המוגבלת לנקודה אחת כמו גוף אנושי. הוא מתגלה כנוכחות רוחנית אדירה, גדולה ורחבה בהרבה מהמושגים הרגילים שלנו על מקום ומרחב.

והרעיון הזה מופיע שוב גם בספר חזון יוחנן: "וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבוֹדוֹ" (התגלות יח:1).

לא עיר אחת. לא אדם אחד. "הָאָרֶץ".

 

כלומר, הכתובים מתארים מלאכים שפועלים בעוצמה ובהיקף שאינם דומים כלל לקיום האנושי הרגיל.

ולכן, כאשר אנשים שואלים: “איך מלאך יכול לשמוע כמה אנשים במקומות שונים?”
ייתכן שהשאלה עצמה יוצאת מתוך הנחה שגויה שהמלאכים מוגבלים בדיוק כמונו.

אבל אם מלאך יכול לעמוד בין הארץ לשמים, ואם אנשים רבים יכולים לראות אותו בו־זמנית, אז ברור שהמציאות הרוחנית שהכתובים מתארים גדולה ורחבה הרבה יותר מהמגבלות האנושיות של זמן, מקום ומרחב.

​

לסיכום,  המאמין איננו לבד במערכה הרוחנית. אלוהים יצר משפחה רוחנית חיה גוף אחד הכולל את המאמינים שעל הארץ, את הקדושים העומדים לפניו ואת המלאכים המשרתים הפועלים לפי רצונו.

הקדושים אינם נעלמים לאחר מותם, משום שאלוהים הוא “אלוהי החיים”. הם חיים לפניו, מתפללים ומהווים חלק ממשפחת המשיח. גם המלאכים אינם דמויות סמליות בלבד, אלא רוחות משרתות שנשלחות לעזור, להגן, לחזק ולהשתתף במתרחש בעולם הרוחני.

לאורך התנ״ך והברית החדשה אלוהים מראה שוב ושוב שהוא אוהב תפילה הדדית, אנשים המתפללים זה בעד זה, נושאים זה את משאו של זה ועומדים יחד לפניו. ומתוך ההבנה הזו מתברר שגם השמיים אינם מנותקים מן הארץ.

יחד עם זאת, חשוב לזכור: ישוע המשיח לבדו הוא המושיע והמתווך היחיד בין האדם לאלוהים. כל חסד, כל קדושה וכל תפילה מקבלים את כוחם ממנו בלבד.

אך בתוך המשפחה הרוחנית שהוא הקים, אלוהים לא התכוון שנילחם לבד. השמיים אינם שותקים. יש מלאכים משרתים, יש קדושים המתפללים, ויש אב אוהב הרואה כל מאבק וכל דמעה.

המערכה הרוחנית אמיתית אבל גם העזרה מן השמיים אמיתית.

המאמין נקרא לאחוז בידע הזה כנשק. הבנת תפקיד המלאכים מאפשרת לכם להפסיק לגשש באפלה ולהבין שצבא שלם משתוקק להתערב למענכם. אל תילחמו לבד קראו למלאכים, בקשו את עזרתם והתחברו למשפחה הרוחנית שאלוהים הקיף אותכם בה למען ניצחונכם.

​

​​

​