הצום מעולם לא הוצג כאמצעי לגרום לאלוהים לאהוב אותנו יותר או לשכנע אותו לענות לתפילותינו. אלוהים אינו משתנה, אך פעמים רבות אנחנו זקוקים להשתנות. הצום הוא אחד הכלים שאלוהים נתן למאמין כדי להכניע את הבשר, לחזק את הרוח ולהעמיק את הקרבה אליו.

זו גם הסיבה שישוע הניח שהצום יהיה חלק מחיי תלמידיו. בדרשת ההר הוא לא אמר "אם תצומו", אלא:

"וְכִי תָצוּמוּ, אַל תִּהְיוּ זוֹעֲפִים כַּצְּבוּעִים..." (מתי ו' 16).

שימו לב למילים "וכי תצומו". ישוע אינו דן בשאלה האם ראוי לצום, אלא מלמד כיצד לצום בדרך הנכונה. מבחינתו, הצום היה חלק טבעי מחיי המאמין.

אבל מדוע הצום חשוב כל כך? מה יש בו שלא קיים בתפילה בלבד? כדי לענות על השאלה הזאת, עלינו להתבונן באחד האירועים המרתקים ביותר בשירותו של ישוע.

​

"המין הזה אינו יוצא אלא בתפילה ובצום"

​

אחד הלקחים החשובים ביותר שלימד האדון ישוע על כוחו של הצום מופיע לאחר אירוע שבו הביאו אליו נער שהיה נתון תחת שליטתה של רוח רעה.

אביו של הנער פנה תחילה אל תלמידי ישוע וביקש מהם לגרש את השד, אך למרות הסמכות שכבר קיבלו מישוע, הם לא הצליחו לעשות זאת. כאשר ישוע הגיע למקום, הוא גער ברוח הטמאה, והשד יצא מיד מן הנער והוא נרפא.

לאחר מכן, כאשר נותרו התלמידים לבדם עם רבם, הם שאלו אותו:

 

"מַדּוּעַ לֹא יָכֹלְנוּ אֲנַחְנוּ לְגָרֵשׁ אוֹתוֹ?" (מתי י"ז 19)

תחילה השיב להם ישוע שהדבר קשור לחוסר אמונתם, ובהמשך הוסיף:

 

"אַךְ הַמִּין הַזֶּה לֹא יֵצֵא אֶלָּא בִּתְפִלָּה וּבְצוֹם." (מתי י"ז 21; מרקוס ט' 29)

הדברים האלה מלמדים אותנו עיקרון חשוב: לא כל המאבקים הרוחניים זהים. יש מצבים שבהם המאמין נדרש להעמיק את חייו הרוחניים, להתמסר יותר לאלוהים ולהיכנס לתקופה של תפילה וצום.

זו הסיבה שלאורך כל כתבי הקודש כמעט תמיד נמצא את הצום יחד עם התפילה. הצום אינו בא במקום התפילה הוא מעמיק אותה.

כאשר אדם צם, הוא בוחר להניח לרגע את אחד הצרכים הבסיסיים ביותר של הגוף כדי לומר לאלוהים: "אתה חשוב לי יותר מכל דבר אחר."

​

באותו זמן הוא מפנה את ליבו לקריאת הכתובים, לתפילה, להודיה ולחשבון נפש. הרעב הגופני הופך לתזכורת לחפש את אלוהים, והזמן שהיה מוקדש לארוחות הופך לזמן של קרבה אליו.

לכן, כאשר ישוע אומר: "המין הזה אינו יוצא אלא בתפילה ובצום", הוא מלמד אותנו שהניצחון במלחמה הרוחנית אינו תלוי בכוחו של האדם, אלא במידת הקרבה שלו לאלוהים.

ככל שהמאמין לומד להכניע את רצונות הבשר ולהתמסר לרצון אלוהים, כך הוא נעשה יציב יותר מבחינה רוחנית, רגיש יותר לקולו של אלוהים ומוכן יותר לעמוד מול ניסיונות ופיתויים.

​

מדוע הצום הוא נשק רוחני רב־עוצמה?

 

לאורך כל כתבי הקודש, הצום אינו מוצג רק כהימנעות מאוכל. הוא הרבה יותר מזה. הצום הוא זמן שבו האדם בוחר לעצור את שגרת האכילה, להניח לרגע את אחד הצרכים הבסיסיים ביותר של הגוף, ולהפנות את הלב, המחשבה והזמן שלו אל אלוהים.

לכן גם במסורת הכנסייה האורתודוקסית האתיופית, הצום נחשב לאחד הכלים הרוחניים החשובים ביותר שניתנו למאמין. הוא לא נתפס כעונש או כמבחן של כוח רצון, אלא כדרך להתקרב לאלוהים, לחזק את הרוח ולהחזיר אותה למקום שבו היא מובילה את החיים.

 

1. הצום מלמד אותנו לשלוט בבשר ולא להיות נשלטים על ידו- אחת המטרות המרכזיות של הצום היא ללמד אותנו משמעת עצמית.

רעב הוא אחד הצרכים הטבעיים והחזקים ביותר של הגוף. כאשר אדם בוחר מרצונו לדחות את סיפוק הרעב מתוך אהבה לאלוהים, הוא מתרגל לומר "לא" גם לדברים אחרים שמבקשים לשלוט בו.

לא במקרה כותב שאול השליח:

​

"כִּי הַבָּשָׂר מִתְאַוֶּה נֶגֶד הָרוּחַ, וְהָרוּחַ נֶגֶד הַבָּשָׂר, וְאֵלֶּה מִתְנַגְּדִים זֶה לָזֶה." (גלטים ה' 17)

המאבק בין הבשר לרוח מלווה כל מאמין. הבשר מחפש נוחות, סיפוק מיידי ותאוות, בעוד שרוח אלוהים מושכת אותנו לחיי קדושה, ציות ומשמעת.

בנוסף שאול השליח אומר "וְהַשֹּׁיְכִים לַמָּשִׁיחַ צָלְבוּ אֶת הַבָּשָׂר עִם הַתַּאֲווֹת וְהַתְּשׁוּקוֹת." (גלטים ה' 24) הצום הוא אחת הדרכים המעשיות ביותר ליישם את העיקרון הזה.

כאשר אדם לומד לשלוט באחד היצרים הבסיסיים ביותר שלו, התיאבון, קל לו יותר להתמודד גם עם כעס, גאווה, קנאה, לשון הרע, תאוות המין ופיתויים אחרים. 

הצום אינו מלחמה נגד הגוף, אלא החזרת הסדר שאלוהים התכוון אליו מלכתחילה: שהרוח תנהיג את החיים, והגוף יהיה כפוף לה.

​

2. הצום מעניק עומק חדש לתפילה -  לאורך התנ"ך והברית החדשה אנו רואים שוב ושוב שתפילה וצום הולכים יחד.

דוד המלך צם והתפלל לפני אלוהים בשעת מצוקה. יהושפט הכריז צום בכל יהודה כאשר עמד מול אויבים חזקים ממנו. אנשי נינוה צמו ושבו מדרכיהם הרעות לאחר ששמעו את אזהרתו של יונה הנביא. חנה הנביאה שירתה את אלוהים במשך שנים רבות "בצומות ובתפילות", וגם הקהילה הראשונה נהגה לצום ולהתפלל כאשר ביקשה את הדרכתו של אלוהים לפני קבלת החלטות חשובות.

כאשר המאמין מוותר על הנוחות האישית שלו כדי להקדיש זמן לתפילה וצום, הוא מבטא במעשיו שהוא מתעדף את החיים הרוחניים שלו על פני החיים שמרצים את הבשר. הצום בשילוב התפילה מעניק עומק רוחני עצום שתפילה לבדה לא מעניקה. לכן כאשר הקדושים צמו והתפללו פריצת הדרך שלהם לא איחרה להגיע.

​

3. הצום במלחמה הרוחנית - המאבק של המאמין איננו רק מאבק מול חולשותיו האישיות, אלא גם מול כוחות רוחניים המבקשים להרחיק אותו מאלוהים. הכתובים מלמדים אותנו שאנחנו נלחמים בכוחות רוחניים ובמציאות רוחנית גדולה ועוצמתית.

משום כך, הצום נחשב לאחד מכלי הנשק הרוחניים החזקים ביותר שניתנו למאמין. הוא איננו רק הימנעות מאוכל, אלא הכרזת מלחמה על הבשר ועל כל מה שמבקש למשול באדם במקום רוח אלוהים.

חשוב להבין עיקרון רוחני עמוק. השדים ורוחות הטומאה אינם זקוקים למזון גשמי. הם אינם אוכלים לחם, אינם שותים מים ואינם ניזונים מהמזון שאנו אוכלים. אבל הם כן ניזונים ממשהו אחר, מהתאוות, מהיצרים ומהחולשות של האדם. כל עוד האדם נכנע לבשרו, נותן לתשוקותיו להנהיג אותו ואינו שולט ביצריו, הוא מעניק לאויב מקום להמשיך לפעול בחייו.

​

הבשר והרוח נמצאים במאבק מתמיד. כאשר האדם נותן לבשר להוביל את חייו, רוחו נחלשת. וכאשר הרוח נחלשת, גם השפעתם של כוחות החושך מתחזקת. הם אינם מתחזקים מפני שאכלנו ארוחה אחת, אלא מפני שהאדם בוחר שוב ושוב להיכנע לתאוותיו במקום למשול בהן.

אפשר לראות זאת כמעט בכל תחום בחיים. 

העולם שאנחנו חיים בו מעודד בדיוק את ההפך. הוא מלמד אותנו לספק כל רצון מיד. אם אנחנו רעבים, לאכול. אם מתחשק לנו משהו, לקנות. אם אנחנו עייפים, לנוח. אם בא לנו, לעשות. המסר של העולם הוא: "אל תילחם בתשוקות שלך, תמלא אותן."

אבל הצום מלמד אותנו מסר הפוך לחלוטין.

כאשר אדם בוחר לצום, הוא אומר לבשר שלו: "אתה לא המנהיג שלי." הוא בוחר שלא לספק מיד את אחד הצרכים הבסיסיים ביותר של הגוף. בכך הוא מאמן את עצמו לשלוט גם בשאר התשוקות והיצרים.

 

וכאן טמון אחד מסודותיו הגדולים של הצום.

כאשר האדם מפסיק להזין את תאוותיו, הוא מרעיב גם את מה שניזון מהן. ככל שהתשוקות של הבשר נחלשות, כך גם השדים ורוחות הטומאה מאבדים את הקרקע שעליה הם נשענים. הם אינם מוצאים עוד את אותה אחיזה שהייתה להם כאשר האדם היה נשלט על ידי תאוותיו. ככל שהבשר נכנע, כך כוחם נחלש, והרוח מקבלת יותר מקום לפעול.

לכן הצום הוא הכרזה שהמאמין אינו מוכן עוד להיות עבד לתאוותיו, אלא מבקש שרוח אלוהים תשלוט בחייו.

​

 ולכן כשישוע אומר "הַמִּין הַזֶּה אֵינוֹ יוֹצֵא אֶלָּא בִּתְפִלָּה וּבְצוֹם." (מתי י"ז 21)

זאת התבנית הרוחנית הנכונה המדויקת והחזקה ביותר שיש לנו כמאמינים נגד שדים חזקים, שמסרבים לצאת בקלות, שמפריעים לנו ומשבשים לנו את מערך החיים. יש מלחמות רוחניות שאי אפשר לנצח כל עוד האדם ממשיך להזין את הבשר ולתת לו לשלוט. התפילה והצום פועלים יחד. התפילה מחברת אותנו אל אלוהים, והצום מחליש את שליטת הבשר ואת האחיזה של כוחות החושך בחיי האדם.

ככל שהאדם מתמיד בצום מתוך אהבה לאלוהים, כך הוא לומד למשול ביצריו במקום להיות נשלט על ידם. הרוח מתחזקת, הבשר נכנע, והשטן מאבד בהדרגה את המקום שהיה לו לפעול. לכן לאורך כל כתבי הקודש אנחנו רואים שוב ושוב שלפני ניצחונות רוחניים גדולים, לפני שחרור, לפני פריצות דרך ולפני שליחויות חשובות, אנשי אלוהים בחרו לצום ולהתפלל. 

​

4. גם הגוף והנפש מרוויחים - מלבד המשמעות הרוחנית, לצום עשויות להיות גם השפעות חיוביות על הגוף.

במהלך צום מבוקר הגוף מפסיק לעסוק באופן רציף בעיכול המזון ומתחיל להשתמש במאגרי האנרגיה שלו. מחקרים מצביעים על כך שצום בתנאים מסוימים עשוי להשפיע על תהליכים מטבוליים, לשפר את הרגישות לאינסולין ולעודד מנגנוני תחזוקה טבעיים של תאי הגוף. כמובן, הדבר תלוי במשך הצום, במצבו הבריאותי של האדם ובאופן שבו הוא מתבצע.

גם מבחינה נפשית, רבים מספרים שלאחר הימים הראשונים הם חווים בהירות מחשבתית, ריכוז גבוה יותר וכוח רצון חזק יותר. כאשר אדם מתרגל לדחות סיפוקים, הוא מפתח משמעת עצמית, סבלנות ושליטה טובה יותר בהרגליו.

אבל עבור המאמין, אלה אינם לב העניין.

המטרה של הצום איננה בריאות טובה יותר, ירידה במשקל או חיזוק כוח הרצון. כל אלה יכולים להיות תוצאות נלוות, אך הם אינם הסיבה שבגללה אנו צמים.

המטרה האמיתית היא להתקרב לאלוהים.

כאשר הגוף לומד להיכנע, הלב נעשה פנוי יותר לחפש את אלוהים. וככל שאדם מתקרב אליו, כך הוא לומד להכיר טוב יותר את קולו, את רצונו ואת הדרך שבה הוא פועל בחייו.

​​

כאשר אנשי האלוהים צמו - השמים פעלו

​

דניאל הנביא - צום שהניע את המלחמה במרומים

אחת הדוגמאות העוצמתיות ביותר לכוחו של הצום נמצאת בספר דניאל. במשך עשרים ואחד ימים נמנע דניאל ממאכלים משובחים, מבשר ומיין, והתמסר לתפילה לפני אלוהים (דניאל י’).

בסיום הצום נגלה אליו מלאך וגילה לו דבר מדהים: תפילתו נשמעה כבר מן היום הראשון, אולם במשך עשרים ואחד ימים התנהלה מלחמה רוחנית במרומים כנגד “שר מלכות פרס”, עד שהמלאך מיכאל בא לעזרתו.

סיפור זה מלמד שהעולם הרוחני פועל גם כאשר עינינו אינן רואות. פעמים רבות האדם מתפלל ואינו מבין מדוע התשובה מתעכבת, אך במציאות מתחוללת מלחמה רוחנית. דניאל לא הפסיק להתפלל ולא שבר את הצום, ובסופו של דבר באה הפריצה.

 

אסתר המלכה - צום שהציל אומה שלמה

כאשר נגזרה גזירת השמדה על עם ישראל, אסתר הבינה שאין בכוחה האנושי לשנות את המצב. לפני שנכנסה אל המלך, מעשה שהיה עלול לעלות לה בחייה. היא קראה למרדכי ולכל היהודים לצום עבורה שלושה ימים ושלושה לילות (אסתר ד’).

רק לאחר הצום ניגשה אל המלך.

 

התוצאה הייתה מדהימה: גזירת ההשמדה התהפכה, המן נתלה על העץ שהכין למרדכי, ועם ישראל ניצל. הסיפור מלמד שכאשר עם שלם מתאחד בצום, בתפילה ובהכנעה לפני אלוהים, גם גזירות שנראות סופיות יכולות להשתנות.

 

עזרא הכהן - צום שהביא את הגנתו של אלוהים

כאשר עזרא הוביל את שבי ציון בדרכם הארוכה והמסוכנת לירושלים, הוא סירב לבקש משמר צבאי ממלך פרס, משום שכבר העיד לפניו שאלוהים שומר על כל הבוטחים בו.

במקום להסתמך על כוח צבאי, הכריז עזרא על צום לכל העם ליד נהר אהוא. מטרת הצום הייתה אחת: לבקש מאלוהים דרך ישרה והגנה במסע.

עזרא מעיד בעצמו: “וַנָּצוּם וַנְבַקְשָׁה מֵאֱלֹהֵינוּ עַל זֹאת, וַיֵּעָתֵר לָנוּ.” (עזרא ח’ 23).

המסע הסתיים בשלום, וכל העם הגיע לירושלים כשהוא שמור ומוגן. הסיפור מדגיש שהצום הוא ביטוי לאמון מוחלט באלוהים גם כאשר מבחינה אנושית קיימות אפשרויות אחרות.

 

ישוע המשיח - צום שהקדים את השליחות וניצח את השטן

עוד לפני שהחל את שירותו הציבורי, יצא ישוע למדבר וצם ארבעים יום וארבעים לילה (מתי ד’). רק לאחר הצום הגיע השטן כדי לנסות אותו. 

אין זה מקרה שגם הפיתוי הראשון של ישוע במדבר היה קשור לאוכל. לאחר ארבעים ימי צום, כאשר היה רעב מאוד, אמר לו השטן:

"אִם בֶּן־הָאֱלֹהִים אַתָּה, אֱמֹר שֶׁהָאֲבָנִים הָאֵלֶּה יִהְיוּ לְלֶחֶם." (מתי ד' 3)

ישוע לא נענה לפיתוי, אלא השיב:

"לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי אֱלֹהִים." (מתי ד' 4) במילים אחרות, ישוע הראה שגם כאשר הגוף רעב, רצון אלוהים חשוב יותר מכל צורך גופני. דווקא כאשר ישוע היה נתון בהתמסרות מוחלטת לאביו שבשמים, ביקש השטן להסיט אותו מייעודו. אולם בכל אחד מן הניסיונות השיב ישוע מתוך דבר אלוהים ודחה את פיתויי האויב.

רק לאחר שניצח במלחמה הרוחנית הזו החל את שליחותו, ריפא חולים, גירש שדים ובישר את מלכות האלוהים.

 

​

​

​

​

​

​​

​

​

​

​

המסר ברור: אם ישוע עצמו, שלא היה בו חטא, בחר לפתוח את שליחותו בצום, אין ספק שהצום איננו מנהג שולי, אלא הכנה הכרחית לכל מי שמבקש לחיות חיי ניצחון רוחניים.

זו לא שרשרת של צירופי מקרים. זהו דפוס שאלוהים חזר ולימד לאורך הדורות: לפני כל פריצת דרך רוחנית גדולה, לפני כל ניצחון משמעותי ולפני כל שליחות חשובה, הצום תפס מקום מרכזי. לכן גם היום הצום נותר אחד מכלי הנשק הרוחניים החזקים ביותר שניתנו למאמין המבקש להתקרב אל אלוהים, לעמוד איתן מול האויב ולראות את ידו פועלת בחייו.

​

המהות האמיתית של הצום - שינוי התנהגות

 

חשוב להבין שהצום בתנ״ך לא נועד רק כדי שאדם יימנע מאוכל ושתייה, אלא כדי לגרום לו לעצור רגע את החיים ולבדוק את עצמו באמת. הרעיון המרכזי הוא שהצום הוא לא מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי שמוביל לשינוי פנימי ולתיקון התנהגות.

 

הנביא ישעיהו בפרק נ״ח מדבר על זה בצורה מאוד ברורה. הוא פונה לעם ישראל ואומר להם שבמקום לחשוב שהצום לבדו מספיק, הם צריכים לשים לב גם למה שהם עושים ביום-יום. הוא אומר שבעוד הם צמים, הם עדיין רבים, מתווכחים, ופוגעים באחרים. כלומר, הם עושים פעולה חיצונית של צום, אבל לא באמת משתנים מבפנים.

 

באותו פרק ישעיהו מסביר מה כן נחשב צום אמיתי בעיני אלוהים. הוא אומר שצום אמיתי הוא לא רק להפסיק לאכול, אלא גם לשנות את הדרך שבה מתנהגים. למשל, לעזור לאנשים עניים, לדאוג למי שאין לו אוכל ובית, ולהפסיק עוולות וחוסר צדק. הוא אומר: הֲלוֹא זֶה צֹום אֶבְחָרֵהוּ, פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה, וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ׃ הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת; כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. כלומר לא מספיק להימנע ממזון אלא גם לפעול בצדק, רחמים, אהבת הזולת ודאגה לעניים.

 

מכאן אפשר להבין שהצום הוא בעצם הזדמנות לעצור את השגרה ולבחון את המעשים שלנו. בזמן כזה האדם אמור לחשוב על איך הוא מתנהג לאחרים, אם הוא פוגע במישהו, אם הוא צריך לבקש סליחה או לתקן משהו. זה זמן של חשבון נפש אמיתי.

בסופו של דבר, צום שלא מוביל לשינוי בהתנהגות נשאר רק פעולה חיצונית בלי משמעות עמוקה. אבל צום שכן גורם לאדם להיות יותר רגיש, יותר אכפתי ויותר טוב כלפי אחרים הוא הצום שבאמת יש לו ערך. אלוהים לא מחפש רק בטן ריקה אלא לב שמשתנה. 

​