אייקונים/ איורים אורתודוקסים
בין דימוי לאמונה: על אייקונים כשפה רוחנית
לא פעם מתעורר חשש שאיור או אייקון חוצים קו עדין בין ביטוי רוחני לבין עבודה זרה. החשש הזה מובן, ואף נובע מרצון כן לשמור על טוהר האמונה. אך מבט זהיר במקרא ובמסורת מגלה שהבעיה מעולם לא הייתה בעצם השימוש בדימוי, אלא בכוונה המיוחסת לו. דימוי שנועד להזכיר, ללמד או לכוון את הלב אינו מחליף את האל ואינו מתחרה בו.
הוא פועל כשפה, לא כמהות. וכפי שמילים אינן אל, כך גם צורות, צבעים ואיורים אינם אלילים, אלא אמצעים אנושיים לבטא אמת שאינה ניתנת ללכידה מלאה.
כאשר מבקרים רבים הנכנסים לכנסיות אורתודוקסיות שמים לב מיד לנוכחותם של אייקונים ואיורים קדושים,
עבור מאמינים מרקע אחר, מראה זה מעורר לעיתים שאלות ואף חשש: האם השימוש בדימויים חזותיים אינו סותר אתהאמונה באל אחד? האם אין כאן סכנה של עבודה זרה?
אנו מבינים היטב את השאלות הללו. גם במסורת האורתודוקסית, האמונה מופנת אך ורק אל אלוהים, ואין כל מקום לסגידה לחומר, לדימוי או לתמונה. האייקונים אינם אלים, אינם מושא לפולחן, ואינם מחליפים את הקשר הישיר בין האדם לאלוהים.
במסורת האורתודוקסית, האייקון נתפס כשפה חזותית של אמונה דרך להעיד על מעשי אלוהים, לזכור את ההתגלמות, ולחבר את המאמין אל מסורת חיה ורציפה של תפילה וקדושה. השימוש באיורים אינו נועד להסיח את הדעת מאלוהים, אלא להפנות את הלב אליו.
בהמשך עמוד זה נעסוק בשאלות המרכזיות שעולות בנושא: מהו ההבדל בין עבודה זרה לבין כבוד קדוש, כיצד
המסורת האורתודוקסית מבינה את מקומם של דימויים באמונה הנוצרית, ואיך נושא זה משתלב עם המקרא והברית
החדשה.
השאלה המרכזית
אם בתורה נאמר: ״לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶּסֶל וְכָל תְּמוּנָה״ (שמות כ׳, ד׳) כיצד ייתכן שהכנסיות עושות שימוש באייקונים, ציורים ואיורים קדושים?
התשובה:
אנו מבינים פסוק זה כאזהרה חד־משמעית מפני עבודה זרה, ולא כאיסור מוחלט על עצם היצירה החזותית. האיסור המקראי אינו עוסק בציור או בדימוי כשלעצמם, אלא בשימוש בהם כתחליף לאלוהים או כהפיכתם למושא סגידה.
הבנה זו נתמכת כבר בתנ״ך עצמו, שבו אלוהים מצווה על יצירת דימויים מסוימים במסגרת עבודתו, כגון הכרובים מעל ארון הברית:
ַ״וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב״ (שמות כ״ה, י״ח)
דוגמה זו מעוררת שאלה חשובה: אם נאסר לחלוטין ליצור פסל או דמות, כיצד ייתכן שאלוהים עצמו מצווה על עשיית
פסלי כרובים מעל ארון הברית דמויות של מלאכים, יצורים שמימיים?
הכרובים לא היו קישוט אסתטי בלבד, אלא חלק בלתי נפרד מהמקום הקדוש ביותר במשכן, המקום שבו נגלתה
נוכחותו של אלוהים.
״וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל־הַכַּפֹּרֶת, וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל־אָחִיו;... וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת, מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל־אֲרוֹן הָעֵדֻת״ (שמות כ״ה, כ׳–כ״ב)
דווקא מעל דמויות אלו נאמר כי שם אלוהים ייוועד עם עמו. מכאן מבינה המסורת האורתודוקסית כי עצם קיומו של דימוי אינו סתירה לציווי, כל עוד אין מייחסים לו אלוהות ואין עובדים אותו.
הכרובים מלמדים כי ניתן להשתמש בדימוי חזותי כעדות לנוכחות האל וכאמצעי לכיוון הלב אליו מבלי להפוך את הדימוי עצמו למושא של סגידה. באותו אופן, האייקונים בכנסייה האורתודוקסית אינם אלים, אלא עדות חזותית לאל הפועל בהיסטוריה, כלומר, לא כל דימוי נאסר, אלא דימוי שנעשה לשם עבודת אלילים.
הנחש מנחושת במדבר
לאחר יציאת מצרים, עם ישראל הלך דרך ארוכה במדבר לקראת ארץ ההבטחה. למרות הניסים הגדולים לאחר שראו את מכות מצרים, קריעת ים סוף, המן מהשמיים ומים מן הסלע בני ישראל חטאו שוב ושוב בחוסר אמונה
ובתלונות נגד ה‘. בפרק המסופר בבמדבר כ“א, העם מתלונן על הדרך הקשה, על המזון ״וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ… וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל״
(במדבר כ״א, ד׳–ה׳) ובעצם מערער על טובו ונאמנותו של אלוהים ועל שליחותו של משה.
כתגובה, ה‘ שולח ”נְחשׁים שְׂרפים“ שהכישו את העם וגרמו למות רבים עונש שמטרתו לחשוף את חומרת החטא ולקרוא לחרטה. לאחר שבני ישראל ננשכו על־ידי נחשים, העם מבין את אשמתו ומבקש ממשה להתפלל בעדם. משה נענה, וה‘ מצווה עליו ליצור נחש נחושת ולהקים אותו על נס וכל מי שיביט בו יחיה. ״וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נָחָשׁ נְחֹשֶׁת, וַיָּשֶׂם אוֹתוֹ עַל־הַנֵּס; וְהָיָה כָּל־הַנָּשׁוּךְ וְרָאָהוֹ וָחָי״ (במדבר כ״א, ח׳)
ֵ
הריפוי לא נבע מן הנחש עצמו, אלא מן האמונה והציות לציווי האלוהי. הדימוי שימש אמצעי מוחשי שהפנה את לב העם אל אלוהים ואל רחמיו.
חשוב לציין כי כאשר, בדורות מאוחרים יותר, הנחש הפך למושא של פולחן הוא הושמד: ״וְכִתְּתָ נְחֹשֶׁתָן״ (מלכים ב׳ י״ח, ד׳)
יש הטוענים שהציווי של פיסול הכרובים ונחש הנחושת ניתנו כהוראות חד פעמיות לנביאים ולמלכים ולא ניתנו לעם
כקריאה לעשותם
טענה נפוצה נשמעת כי הציווי על עשיית הכרובים הייתה הוראה ייחודית שניתנה למשה בלבד, ואינה מלמדת דבר על יחס כללי לדימויים. אולם טענה זו מעוררת קושי מהותי: אם עצם עשיית דימוי הייתה אסורה באופן מוחלט, לא ניתן היה להצדיק חריגות אפילו לא בציווי ישיר מאלוהים.
התורה אינה מציגה את איסור הפסל כעיקרון גמיש שניתן לעקיפה, אלא כציווי מוסרי־תיאולוגי. העובדה שדווקא בתוך עבודת הקודש, ובמקום הקדוש ביותר, מופיעים דימויים חזותיים מלמדת שהאיסור אינו על הצורה, אלא על הייחוס האלוהי והפולחני לצורה.
יתרה מזו, אין זו דוגמה בודדת.
הכרובים חוזרים גם בבית המקדש של שלמה, שם הם מתוארים בהרחבה, כחלק קבוע ומוכר של עבודת הקודש (מלכים א׳ ו׳). גם כאן אין מדובר בהוראה רגעית, אלא במסורת מתמשכת שהתקיימה דורות.
אם הדימוי היה מותר רק כהיתר חד־פעמי, קשה להסביר מדוע הוא נטמע בלב המרחב הפולחני של ישראל לאורך זמן.
הנחש מנחושת מחזק נקודה זו: הוא נוצר בציווי אלוהי, שימש כאמצעי לריפוי ולהפניית האמונה לאל אך הוסר מיד כשהפך למושא של פולחן (מלכים ב׳ י״ח, ד׳). כלומר, הבעיה לא הייתה בקיומו של הדימוי, אלא בשימוש שנעשה בו. אותו חפץ יכול להיות כלי אמוני לגיטימי או עבודה זרה הכול תלוי ביחס האנושי אליו.
דווקא הבחירה בדימוי של נחש סמל טעון, מפחיד ואף שלילי מדגישה שהכוח אינו בדמות עצמה. להפך: הדבר שממית הוא גם הדבר שמופיע בדימוי, וכך מתברר שהישועה אינה נובעת מהצורה, אלא מאלוהים הפועל דרכה.
זהו מהלך אמוני עמוק: הדימוי אינו מקור הכוח, אלא עדות לפעולתו.
ההוכחה החזקה ביותר לכך שאין כאן עבודה זרה טמונה בכך שפסל הנחש היה במשך מאות שנים עם עם ישראל, במשך דורות ארוכים היה הפסל חלק מהפולחן מתקופת משה עד תקופת חזקיהו המלך. זאת אומרת שכל העם השתתף בפולחן עם פסל שייצג את הכוח והרחמים של אלוהים. ויפנה את לב העם לה׳.
כאשר בני ישראל החלו לקטּר לנחש ולייחס לו כוח עצמאי, חזקיהו המלך שבר אותו ללא היסוס (מלכים ב׳ י״ח, ד׳). לא מפני שהנחש היה פסול מעצם קיומו אלא מפני שהפך מאלמנט מכוון אמונה למושא סגידה. אותו חפץ, שנוצר בציווי אלוהי, חדל להיות לגיטימי ברגע שהאדם שינה את יחסו אליו.
מכאן עולה עיקרון חד וברור: דימוי יכול להיות כלי של אמונה, אך לעולם אינו חסין מפני עיוות. הלגיטימיות שלו אינה נובעת מצורתו, אלא מתפקידו. כל עוד הוא מפנה את הלב אל אלוהים הוא מותר ואף מועיל. ברגע שהוא תופס את מקומו של האל הוא חייב להישבר.
האם לאחר ההתגלמות עדיין ניתן לומר שאלוהים אינו ניתן לתיאור?
המקרא עצמו קושר בין איסור הדימוי לבין היעדר ראייה: ״לֹא תַעֲשׂוּן לָכֶם אֱלֹהֵי כֶּסֶף וְאֱלֹהֵי זָהָב; לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם…״
ובהמשך נאמר במפורש: „וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל־תְּמוּנָה בְּיֹום דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.“ (דברים ד׳, 15)
האיסור על עשיית פסל ותמונה אינו מוצג כאן כאיסור עקרוני על כל דימוי באשר הוא, אלא מאחר שאלוהים לא נראה, כל ניסיון לדמותו עלול להפוך את הדימוי לתחליף לאל עצמו.
נקודת המפתח היא ההתגלמות:
ִ״וְהַדָּבָר נַעֲשָׂה בָשָׂר וְשָׁכַן בְּתוֹכֵנוּ״ (יוחנן א׳, י״ד)
מאז שאלוהים בחר להתגלות בבשר, באדם נראה ומוחשי, אין עוד מדובר באל נסתר ובלתי ניתן לתיאור בלבד. האל הבלתי נראה נעשה נראה, ולכן ניתן להעיד עליו גם באמצעים חזותיים מבלי לייחס לאמצעים אלו אלוהות.
המסורת האתיופית האורתודוקסית רואה באייקונים עדות לאמת זו: שהאל באמת נהיה אדם, פעל בהיסטוריה, וקידש את החומר מבלי להפוך אותו לאל. שלילה מוחלטת של כל דימוי לאחר ההתגלמות נתפסת, במסורת זו, כערעור על מציאות הבשר של המשיח עצמו.
האמונה אינה רק עניין של מחשבה או מילים היא חיה דרך הגוף והחושים. התפילה, הטקסים והמחוות הגופניות מחברים את המאמין אל אלוהים באופן מוחשי.
בנוסף האייקונים והאיורים הם חלק משפה: הם פונים לראייה ומספרים סיפור, כמו שמישהו אומר ”תמונה אחת שווה אלף מילים“. איורים אלו מאפשרים גם למי שאינו יודע לקרוא את התנ״ך להבין את המסרים, את סיפוריהם של הקדושים, ואת ההתגלות האלוהית בצורה חיה ומוחשית.
כך האמונה מתבטאת לא רק בלב ובמחשבה, אלא במה שהאדם רואה, חווה ועושה, והדימוי החזותי הופך כלי להפנמת האמונה והמסורת.
למה אתם סוגדים לתמונות?
התשובה הקצרה היא: אנחנו לא.
במסורת האורתודוקסית קיימת הבחנה חדה בין סגידה (לאל בלבד) לבין כבוד או השתחוויה מכבדת. האיור
אינו מושא הפולחן, אלא נקודת מיקוד. אין בו קדושה מעצמו, ואין מייחסים לו כוח עצמאי. הכבוד אינו ניתן
לחומר עץ, צבע או זהב אלא למי שהאייקון מעיד עליו.
כבר במקרא קיימת הבחנה דומה: כבוד שניתן לאב ואם, למלך או למקדש אינו הופך אותם לאלילים.
השתחוויה יכולה לבטא יחס, סמכות או כבוד, ולא בהכרח סגידה אלוהית. כך גם באיור המחווה החיצונית
מבטאת כוונה פנימית, ולא ייחוס אלוהות לדימוי.
אבות הכנסייה ניסחו זאת באופן חד:
”הכבוד הניתן לאיור עובר אל המקור“ כלומר, האיור פועל כעדות חזותית, לא כתחליף לאל. כשם שאדם
מנשק ספר קודש או תמונה של אדם אהוב, לא מפני שהנייר קדוש כשלעצמו, אלא מפני שהוא מצביע על
מציאות שמעבר לו.
יתרה מזו, אם עצם המבט או המחווה היו סגידה, היה צורך לאסור גם קריאה בכתובים, שכן גם המילה
הכתובה היא ייצוג חומרי של דבר אלוהים. אך כפי שהמילה אינה אל, כך גם הדימוי אינו אל.
ובמשפט אחד ברור:
איננו סוגדים לתמונה אנו מתפללים לאל, והאיור רק מכוון את הלב אליו.
לכן, השימוש באייקונים ובאיורים בכנסייה האורתודוקסית אינו סתירה לציווי המקראי, אלא יישום זהיר ומודע שלו:
שמירה מוחלטת על סגידה לאלוהים בלבד, לצד שימוש בדימוי כעדות, זיכרון ושפה של אמונה.