אתם רוצים תוצאות תפילה כמו של הקדושים? התפללו כמוהם - שפת הגוף של התפילה

 

האויב איננו נלחם רק כדי להרחיק את האדם מן התפילה אלא גם כדי לרוקן את התפילה מהעוצמה הרוחנית שלה. אחת הדרכים המרכזיות שבהן הדבר נעשה היא להפוך את התפילה למשהו שנבנה סביב נוחות הגוף במקום סביב מסירות לאלוהים. לאט לאט האדם מתרגל להתפלל רק כאשר נוח לו, רק כאשר הוא “מרגיש חיבור”, ורק בזמנים שאינם דורשים ממנו הקרבה, משמעת או מאבק פנימי.

כך למשל, רבים מעדיפים את נוחות השינה על פני קימה מוקדמת לתפילה, בוחרים בדרך הקלה והנוחה לגוף במקום בדרך שבונה ערנות רוחנית והתמדה. עם השנים התפילה נעשתה אצל רבים פסיבית יותר תפילה מתוך עייפות, ללא סדר, מתוך פיזור דעת, מתוך ישיבה נינוחה או בלי יראת לב אמיתית. אך הקדושים הבינו שהתפילה היא עמידה של האדם לפני אלוהים מלך מלכי המלכים, התפללו ביראה, בשעות מוקדמות, בעמידה או בקידה.

כאשר התפילה נעשית מתוך עצלות רוחנית ומתוך התאמה מלאה לנוחות הבשר, היא מאבדת בהדרגה מן האש, הערנות והעומק שהיו לאנשי האלוהים לאורך הדורות. משום שהתפילה איננה נועדה רק “להרגיע” את האדם היא נועדה להעיר את הנשמה, לשבור את שליטת הבשר, להוציא רוחות טומאה ולקרב את האדם אל נוכחות האל.

​

במשך דורות ארוכים שמרה המסורת האורתודוקסית האתיופית בקפידה על דרך התפילה העתיקה שעברה עוד מימי המקרא ואבות האמונה.

נשמרו דגשים חשובים שנועדו לחזק את האדם מול חולשת הבשר ומול מתקפות האויב משום שכאשר האדם לומד לעמוד נכון לפני אלוהים, גם תפילתו נעשית חזקה יותר, הרוח מתחזקת על פני הבשר, רוחות טומאה והשדים עוזבים ומתחיל ריפוי אמיתי. 

​

אז איך התפללו בעבר? ואיך אנחנו יכולים להעצים את כוח התפילה?

​

- שעות תפילה מסודרות ביום:  

המסורת האורתודוקסית האתיופית, הנשענת על הכתובים ועל דרך חייהם של הקדושים, רואה חשיבות גדולה בתפילות קבועות במהלך היום. יחד עם זאת, היא גם מבינה את המציאות של החיים המודרניים עבודה, לימודים, משפחה ועומס יומיומי. לכן ההמלצה הבסיסית למאמין היא לקבוע לפחות שתי תפילות קבועות ביום. תפילת בוקר מיד עם ההשכמה, ותפילת ערב בסביבות השעה 21:00. כך האדם פותח את יומו עם אלוהים וגם מסיים את יומו לפניו.

לאורך הכתובים אנו רואים דוגמאות רבות לחיי תפילה מסודרים. על דניאל הנביא נאמר: “וְהוּא בָּרֵךְ עַל בִּרְכוֹהִי תְּלָת זִמְנִין בְּיוֹמָא וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָהֵהּ.”
(דניאל ו׳ 11) כלומר, דניאל היה כורע ומתפלל שלוש פעמים ביום בקביעות.

דוד המלך גם הוא מתאר סדר תפילה קבוע לאורך היום. בתהילים נ״ה נאמר: “עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה.” (תהילים נ״ה 18)

ובמקום אחר אומר דוד: “שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ.” (תהילים קי״ט 164)

גם בעם ישראל היו שעות תפילה מסודרות הקשורות לעבודת המקדש. תפילת בוקר ותפילת ערב, ובהמשך נוספה גם תפילת הצהריים. סדרי תפילה אלו נועדו לשמור את האדם בתודעה מתמדת של נוכחות אלוהים במשך היום.

בברית החדשה אנו רואים שגם השליחים המשיכו בדרך הזו. בספר מעשי השליחים נאמר: “וּפֶטְרוֹס וְיוֹחָנָן עָלוּ יַחְדָּו אֶל הַמִּקְדָּשׁ בְּשָׁעַת הַתְּפִלָּה, בְּתֵשַׁע הַשָּׁעוֹת.” כלומר סביב שלוש אחר הצהריים לפי מניין השעות היהודי־רומי. (מעשי השליחים ג׳ 1) כלומר, הם שמרו על זמני תפילה קבועים והלכו להתפלל בשעת התפילה המקובלת.

 

מעבר לכך, שעות תפילה מסודרות גם מגינות על האדם מפני דחיינות רוחנית. כאשר אין זמן קבוע לתפילה, קל מאוד לדחות אותה שוב ושוב “עוד מעט אתפלל”, “אחרי שאסיים משהו קטן”, “אחר כך יהיה לי יותר זמן”. וכך עוברת עוד שעה ועוד שעה, היום מתמלא בעיסוקים, עייפות והסחות דעת, ולבסוף האדם מגיע ללילה כשהוא כבר מותש מדי להתפלל או חסר ריכוז לחלוטין.

זו בדיוק אחת הדרכים שבהן האויב מחליש את חיי התפילה של האדם לא תמיד דרך חטא גדול, אלא דרך דחייה מתמדת, עומס, פיזור דעת וחוסר סדר רוחני. לכן שעות תפילה קבועות יוצרות גבולות ברורים בחיי המאמין. הן עוזרות לאדם לבנות התמדה, אחריות ומשמעת רוחנית, ולא לתת לרצונות הבשר או להסחות הדעת של היום לשלוט בחיי הקשר שלו עם אלוהים.

המטרה איננה להפוך את התפילה לטקס יבש, אלא להפך ליצור חיים שבהם אלוהים נשאר חלק קבוע ומרכזי לאורך היום כולו.

​

- חשיבות תפילת הבוקר המוקדמת:

לשעות התפילה המוקדמות יש חשיבות רוחנית עמוקה מאוד לאורך כל הכתובים והמסורת העתיקה. לא במקרה אנשי האלוהים היו קמים עם עלות השחר כדי להתפלל.

אנו רואים זאת שוב ושוב בכתובים. דוד המלך אומר: “אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה, אֲשַׁחֲרֶךָּ.” (תהילים ס״ג 2) המילה “אשחרך” קשורה לשחר, חיפוש אלוהים עם אור הבוקר הראשון.

גם ישוע עצמו היה קם מוקדם מאוד לתפילה: “וּבַבֹּקֶר הַשְׁכֵּם מְאֹד, בְּעוֹד לַיְלָה, קָם וַיֵּצֵא… וְשָׁם הִתְפַּלֵּל.” (מרקוס א׳ 35)

הפסוק מדגיש “בעוד לילה”, כדי להראות שישוע לא חיכה לשעה נוחה יותר, אלא נתן לאב את ראשית יומו.

הקדושים ראו בזה דוגמה חשובה מאוד. אם אפילו ישוע קם בעוד לילה להתפלל, כמה יותר האדם צריך להילחם על שעות השחר.

גם אברהם אבינו היה משכים בבוקר לעמוד לפני אלוהים: “וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי יְהוָה.” (בראשית י״ט 27)

 

תפילת השחר נחשבת לזמן חזק ומשמעותי במיוחד. השחר מסמל בכתובים התחלה חדשה, אור וניצחון על החושך. הלילה פעמים רבות מסמל מלחמה, בלבול, חולשה או חושך רוחני, והבוקר מסמל את התגלות אור האל. לכן תפילת השחר נתפסת כרגע שבו האדם מקדיש את תחילת יומו לאלוהים ומכניס את אור האל אל תוך היום שלו.

בנוסף, מבחינה רוחנית תפילת השחר דורשת הקרבה של הגוף. האדם מתגבר על העייפות, קם לפני הנוחות של הבשר ובוחר לשים את אלוהים ראשון. במסורת זה נחשב חלק חשוב מאוד במלחמה הרוחנית משום שהתפילה איננה רק מילים, אלא גם כניעה של הרצון האנושי לפני האל.

​

במסורת האורתודוקסית העתיקה נהוג להתפלל עם עלות השחר, בדרך כלל בין השעות 5:00 - 6:00 בבוקר, כדי לעמוד לתפילה לפני תחילת היום. הרעיון העמוק מאחורי הדבר הוא לתת לאלוהים את הראשית לפני העבודה, לפני העיסוקים, לפני האוכל ואפילו לפני שתיית מים. האדם קם מן השינה ופונה קודם כל אל נוכחות האל, מתוך הבנה שהנשמה זקוקה לאלוהים יותר ממה שהגוף זקוק למזון.

הדבר מבטא מסירות, יראה וסדר רוחני נכון אלוהים ראשון, ורק אחר כך שאר צורכי היום. בדיוק כפי שאנשי האלוהים היו משכימים בבוקר לעמוד לפני האל, כך גם המאמין לומד לפתוח את יומו בתפילה לפני שהלב והמחשבה מתפזרים אל טרדות העולם.

​

- תנוחות התפילה :

לאורך כל הכתובים אנו רואים שהתפילה לא הייתה רק עניין של מילים אלא גם של עמידת הגוף לפני אלוהים. יותר ממאתיים פעמים הכתובים מתייחסים לצורת העמידה בתפילה: עמידה, כריעה על הברכיים, השתחוויה וסגידה.

הדבר מלמד אותנו שעמדת הגוף בתפילה איננה פרט חסר משמעות. אילו הדרך שבה האדם עומד לפני אלוהים לא הייתה חשובה, הכתובים היו פשוט אומרים “התפללו” בלי לתאר שוב ושוב כיצד אנשי האלוהים עמדו לפניו.

בכתובים אנו רואים שלוש עמדות מרכזיות של תפילה: עמידה, כריעה על הברכיים, והשתחוות או סגידה עם הפנים כלפי מטה. אלו היו העמדות שבהן הקדושים עמדו לפני אלוהים מתוך יראה, ענווה וכניעה. לעומת זאת, כמעט ואין בכתובים תיאורים של תפילה בישיבה.

אחד האזכורים הבודדים לכך מופיע אצל דוד המלך לאחר החטא עם בת־שבע, כאשר בנו עמד למות. דוד היה בצום של שבוע ימים, בבכי ובשברון לב עמוק. לאחר ימים של אבל ותחנונים נאמר: “וַיָּבֹא דָוִד בֵּית־יְהוָה וַיִּשְׁתָּחוּ.” (שמואל ב׳ י״ב 20) ובמקום אחר נאמר: “וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֵּשֶׁב לִפְנֵי יְהוָה.” (שמואל ב׳ ז׳ 18)

 

אך אלו מקרים חריגים מאוד ואינם מוצגים כדרך הרגילה לתפילה. לאורך הכתובים, הדרך הרגילה שבה אנשי האלוהים התפללו הייתה מתוך עמידה ביראה או כריעה לפני אלוהים.

​

אברהם אבינו: “וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים.” (בראשית י״ז 3)

משה ואהרון: “וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם.” (במדבר ט״ז 22)

יהושע בן נון: “וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ.” (יהושע ה׳ 14)

דוד המלך: “בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה, נִבְרְכָה לִפְנֵי יְהוָה עֹשֵׂנוּ.” (תהילים צ״ה 6)

שלמה המלך וכל עם ישראל: “וְכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… כֹּרְעִים עַל־בִּרְכֵיהֶם עַל־הָרִצְפָה וּמִשְׁתַּחֲוִים.” (דברי הימים ב׳ ז׳ 3)

עזרא הסופר גם הוא כרע בתפילה ובהתוודות: “וָאֶכְרְעָה עַל בִּרְכַּי וָאֶפְרְשָׂה כַפַּי אֶל יְהוָה אֱלֹהָי.” (עזרא ט׳ 5)

גם בברית החדשה אנו רואים את אותה הדרך. ישוע עצמו נפל על פניו בגת שמנים: “וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו וַיִּתְפַּלֵּל.” (מתי כ״ו 39)

והשליחים היו כורעים בתפילה: “וַיִּכְרַע עַל בִּרְכָּיו וַיִּתְפַּלֵּל.” (מעשי השליחים כ׳ 36)

לוקס גם מתאר: “וְהוּא נִפְרַד מֵהֶם כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת וַיִּכְרַע עַל בִּרְכָּיו וַיִּתְפַּלֵּל.” (לוקס כ״ב 41)

השליח שאול עם המאמינים: “וַיִּכְרַע עַל בִּרְכָּיו וַיִּתְפַּלֵּל עִם כֻּלָּם.” (מעשי השליחים כ׳ 36) “עַל־כֵּן אֲנִי כּוֹרֵעַ עַל־בִּרְכַּי לִפְנֵי אֲבִי אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ.”
(אפסים ג׳ 14)

כל הפסוקים הללו הם רק חלק קטן מתוך שלל האיזכורים בכתובים על דרכי התפילה וההשתחוויה לפני ה׳ לאורך הדורות.

​

עוד נקודת מבט: כאשר אדם חשוב או בעל סמכות נכנס לחדר, רמטכ״ל, מלך או ראש ממשלה רוב האנשים יקומו מיד מתוך כבוד ויראה. איש לא ימשיך לשבת בנינוחות כאילו לא נכנסה לפניו סמכות גדולה. ואם כך אנחנו נוהגים כלפי בני אדם בשר ודם, כמה יותר ראוי לעמוד ביראה לפני מלך מלכי המלכים, בורא השמים והארץ. לכן אנשי האלוהים לא עמדו לפניו מתוך נוחות ועצלות, אלא ביראה, בכריעה, בעמידה ובהכנעה של הלב והגוף יחד.

לכן בכנסיות האורתודוקסיות אין כסאות כי אנו עומדים וסוגדים. כאשר האדם מתחזק רוחנית, הוא לומד להעמיד את הגוף לשירות הרוח לא מתוך כפייה, אלא מתוך בחירה של כבוד והקדשה.

​

- פריסת ידיים בתפילה: פריסת הידיים בתפילה היא אחת מצורות התפילה המופיעות פעמים רבות לאורך הכתובים. גם בברית הישנה וגם בברית החדשה אנו רואים שאנשים הרימו או פרשו את ידיהם כאשר עמדו לפני אלוהים בתפילה, בתחינה, בהודיה ובברכה. זו איננה דרך תפילה שהתפתחה מאוחר יותר, אלא צורה מוכרת ומושרשת כבר מימי האבות, הנביאים, המלכים והשליחים.

​

בברית הישנה אנו רואים את שלמה המלך בעת חנוכת המקדש:
“וַיַּעֲמֹד שְׁלֹמֹה לִפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה... וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו הַשָּׁמָיִם.” (מלכים א׳ ח׳ 22)

גם עזרא הסופר מתוודה לפני ה׳:
“וָאֶכְרְעָה עַל בִּרְכַּי וָאֶפְרְשָׂה כַפַּי אֶל יְהוָה אֱלֹהָי.” (עזרא ט׳ 5)

דוד המלך קורא בתהילים:
“שִׁמְעָה קוֹל תַּחֲנוּנַי... בְּנָשְׂאִי יָדַי אֶל דְּבִיר קָדְשֶׁךָ.” (תהילים כ״ח 2)

וכן:
“שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ וּבָרֲכוּ אֶת יְהוָה.” (תהילים קל״ד 2)

משה:
“וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה... וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל יְהוָה.” (שמות ט׳ 33)

גם בברית החדשה אותה דרך ממשיכה. שאול השליח מלמד:
“רוצה אני אפוא שהאנשים יתפללו בכל מקום, נושאים ידיים טהורות בלי כעס ומריבה.” (טימותיאוס א׳ ב׳ 8)

במסורת האורתודוקסית האתיופית, פריסת הידיים בתפילה היא ביטוי של תחינה, כניעה ופתיחת הלב לפני אלוהים. כשם שהכתובים מראים שוב ושוב את אנשי האלוהים פורשים את ידיהם לשמים, כך גם הכנסייה שימרה את הדרך הזו כסימן לענווה, קבלה והשתתפות מלאה של הגוף והנפש בתפילה.

​

-תפילה בעיניים פקוחות: היום רבים התרגלו להתפלל בעיניים עצומות, מתוך מחשבה שכך קל יותר להתרכז ולהתנתק מן הסחות הדעת. אך כאשר בוחנים את הכתובים, עולה מהם דפוס שונה. תפילה של ערנות, ראייה ומבט מופנה אל אלוהים, ולא הסתגרות בחושך או ניתוק מן המציאות.

דוד המלך אומר: “שִׁוִּיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד” (תהילים ט״ז 8) ביטוי של נוכחות אלוהים הניצבת “לנגד” האדם, מול עיניו. שוב ושוב דוד מתאר תפילה כפעולה של ראייה: “עֵינַי תָּמִיד אֶל־יְהוָה” (תהילים כ״ה 15),

“אֶשָּׂא עֵינַי אֶל־הֶהָרִים” (תהילים קכ״א 1),

ו־“אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת־עֵינַי” (תהילים קכ״ג 1). התפילה, לפי דפוס זה, איננה עצימת עיניים אלא הרמת מבט ועמידה מודעת באור ה׳.

הוא אף מבקש: “גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ” (תהילים קי״ט 18), ומכריז: “הִבִּיטוּ אֵלָיו וְנָהָרוּ” (תהילים ל״ד 6).

גם ישעיהו הנביא קורא: “שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי־בָרָא אֵלֶּה” (ישעיהו מ׳ 26).

 

לעומת זאת, כאשר אדם עוצם את עיניו לחלוטין, הוא בוחר באופן רגעי להיכנס למרחב של חושך ואי־ראייה. גם אם הכוונה היא ריכוז פנימי, בפועל החוויה היא של התנתקות מן האור הנראה ושל ויתור על הראייה הישירה. הכתובים מדגישים שוב ושוב שהקרבה לאלוהים קשורה דווקא לאור ולפקיחת עיניים ולא להסתרה או עיוורון רגעי.

בברית החדשה הדפוס מתחזק כאשר ישוע המשיח עצמו מתפלל: “וַיִּשָּׂא יֵשׁוּעַ אֶת־עֵינָיו לַשָּׁמַיִם” (יוחנן י״ז 1). זו דוגמה ישירה לתפילה בעיניים פתוחות ומופנות כלפי מעלה. בהתאם לכך, הקריאה החוזרת היא לערנות: “שִׁקְדוּ וְהִתְפַּלְלוּ” (מתי כ״ו 41).

לכן, לפי קו זה העולה מן הכתובים, התפילה איננה הליכה אל חושך או עצימת עיניים, אלא עמידה באור, מבט פקוח, ערני ומכוון אל נוכחות ה׳.

​

- לבוש בתפילה: 

כאשר אנו ניגשים לתפילה בבית או בחדר התפילה האישי שלנו, אנו נוהגים בהסרת הנעליים מתוך הבנה שמקום התפילה הוא מקום של מפגש עם אלוהים. כך אנו לומדים מהציווי שנאמר למשה: “שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ” (שמות ג׳ 5), כאשר עמד לפני הסנה הבוער, מקום שהוגדר כמקום קדוש בשל נוכחות ה׳ בו.

באופן זה, גם מרחב התפילה שלנו בבית מקבל משמעות של קדושה. לא קדושה של המקום עצמו, אלא קדושה הנובעת מעצם המפגש עם אלוהים בתפילה. לכן ההסרה של הנעליים מבטאת כבוד, יראה והכרה בכך שאנו נכנסים לעמידה לפני ה׳, גם כאשר מדובר בחדר פרטי או בפינה אישית שהוקדשה לתפילה.

 

במסורת האורתודוקסית האתיופית מקובל להקפיד על לבוש צנוע ומכובד בזמן התפילה, הן אצל גברים והן אצל נשים. ההבנה היא שהעמידה בתפילה היא עמידה לפני נוכחות אלוהים, ולכן יש לגשת אליה מתוך יראת שמים והכנה ראויה גם בגוף וגם בהופעה החיצונית. בהתאם לכך, נמנעים מלבוש שאינו הולם את המעמד הקדוש כגון בגדים קצרים או חשיפה של איברים מוצנעים מתוך רצון לשמור על כבוד המקום והמפגש עם ה׳.

בנוסף, במסורת נשים נוהגות להתפלל עם כיסוי ראש כסימן של צניעות, כבוד ויראת שמים בזמן העמידה לפני אלוהים.

בהתבסס על דבריו של שאול השליח. “כָּל אִשָּׁה הַמִּתְפַּלֶּלֶת אוֹ מִתְנַבֵּאת בְּלֹא כְּסוּי רֹאשׁ מְחַלֶּלֶת אֶת רֹאשָׁהּ” (קורינתים א׳ י״א 5) 

​

​

​

​