מוליכי הקודש: הסוד הטמון במים, בשמן ובחול
האם עצרנו פעם לשאול מדוע אלוהים, שהוא כל יכול בוחר שוב ושוב לפעול דרך דברים שאנו יכולים לגעת בהם בידיים?
מדוע ישוע ירק על האדמה ועשה טיט כדי לרפא עיוור?
מדוע מלכים נמשחו דווקא בשמן?
ומדוע נעמן, שר צבא אדיר, האמין שאפילו אדמת ארץ הקודש יכולה לשאת ברכה?
האדם המודרני נוטה להפריד - רוח לחוד, חומר לחוד. אך התמונה המקראית שנשמרה בעומק במסורת ה"תוהדו" האתיופית מספרת סיפור אחר, אלוהים לא ברא עולם חומרי שיש להתעלות מעליו, אלא עולם שהרוח יכולה לשכון בו, לקדש את החומר ולהפוך אותו לצינור שדרכו זורם כוחו אל תוך חיינו.
כמו שגרגר זרע נראה יבש וחסר חיים. והאדמה נראית דוממת. אבל כשהזרע נטמן באדמה ומים נוגעים בו מתפרץ חיים.
החיים לא נוצרים מהעפר לבדו אלא מהחיבור בין הזרע, המים והחיים שאלוהים שתל בהם. כך גם החומר נעשה מקום שבו כוח החיים האלוהי מתגלה.
המים, השמן והחול אין בהם "קסם" פנימי, החומר כשלעצמו איננו פועל. לא המים מרפאים, לא השמן מציל, ולא האדמה מחוללת קדושה אך כאשר הם מתקדשים בתפילה או במגע אלוהי, הם הופכים לנקודת מגע ממשית בין השמים לארץ. אך כפי שהכתובים מראים שוב ושוב, אלוהים בוחר לפעול דרך החומר שברא, להפוך את הגשמי לכלי של חסדו.
במאמר זה נצא למסע בעקבות שלושת הכלים הפיזיים הללו:
המים - מראשית הבריאה, דרך טבילת ישוע בירדן, ועד להבנת “המים החיים” ככלי לטהרה ולחיים חדשים.
השמן - מסימן בחירה מלכותי ועד משיחת ריפוי, כסמל לרוח אלוהים הנוגעת בגוף האדם.
האדמה - מן העפר שממנו נוצר האדם ועד לעפר שנישא כקדושה חיה, כזיכרון שמקום יכול לשאת נוכחות אלוהית.
מים חיים
משמעות המים בתורת משה ולאורך התנ״ך
טבילות ורחיצת הטהרה במקרא הינו דפוס אלוהי מתמשך, המלמד כיצד אלוהים מעביר קדושה, ריפוי טהרה וחסד דרך המים. כבר בתורת משה המים משמשים אמצעי ממשי למעבר מטומאה לטהרה: אישה לאחר נידה, איש שנטמא בהפרשות, כהנים לפני גישה אל הקודש, ואף המצורע ביום טהרתו כולם מצווים לרחוץ במים כחלק מתהליך השבתם למצב של טוהר וקרבה אל הקהילה ואל ה׳. (ויקרא ט״ו; ויקרא י״ד).
גם הטמא למת נטהר באמצעות “מי נידה” מים שמעורב בהם אפר פרה אדומה המותזים עליו כדי להשיבו לכשירות רוחנית (במדבר י״ט).
הכהנים עצמם לא יכלו לשרת בלי רחיצה: “וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם… וְלֹא יָמֻתוּ” (שמות ל׳, י״ט–כ׳), דבר המראה כי מים הם תנאי לגישה אל נוכחות אלוהים. מעבר לכך, המים במקרא פועלים גם כריפוי וישועה נעמן נטהר מצרעתו בירדן (מלכים ב׳ ה׳).
הנביאים מעמיקים את המשמעות ומגלים כי הטהרה במים מצביעה על פעולה פנימית של אלוהים: “וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם” (יחזקאל ל״ו, כ״ה), ו“אֶצֹּק מַיִם עַל צָמֵא” (ישעיהו מ״ד, ג׳) מים כסמל לשפיכת רוח וחיים חדשים.
דפוס זה איננו מסתיים בימי המקרא; הוא ממשיך ללוות את המאמינים בישוע, המבינים כי המים אינם רק חומר אלא אמצעי חסד מתמשך, המבטא טהרה, התחדשות, ריפוי והתקדשות לאורך חיי האמונה. כפי שבימי קדם המים סימנו מעבר מטומאה לטהרה ומריחוק לקרבה אל אלוהים, כך גם היום הם מלווים את ההולכים בדרך הקדושה כתזכורת חיה לכך שהחסד האלוהי פועל, מנקה ומחיה את האדם מבפנים ומבחוץ כאחד.
והיום אנו כמאמינים צריכים לדעת להשתמש במים במסגרת ההליכה באמונה כדי להתחזק, להטהר, ולהילחם באוייב.
על פי הכתובים והמסורת, קיימים ארבעה מקורות למים נושאי קדושה:
• סוג ראשון - מים חיים טבעיים: מעיינות, נהרות ונחלים שהתקדשו לאורך ההיסטוריה המקראית, כמו נהר הירדן או בריכת השילוח. ( המאמר כאן בהרחבה)
• סוג שני - מי ברכה מהקורבן הקדוש: מים המקושרים לישועת הגאולה, הם מקודשים במהלך טקס הכנת סעודת האדון (הקורבן) תוך אזכור המים שיצאו מצלעו של ישוע על הצלב. (המאמר כאן בהרחבה)
• סוג שלישי - מי תפילה מהכנסייה: מים המובאים לכנסייה בתוך כלי וסופגים את קדושת התפילות, השירה ונוכחות המלאכים במהלך הפולחן.
• סוג רביעי - מי תפילה ביתיים: מים שהמאמין מקדש בביתו דרך תפילה אישית ונשיפה לתוכם שלוש פעמים (כנגד השילוש הקדוש), המעבירה "חיים רוחניים" למים.
כאן נמשיך לפרט על מי התפילה מהכנסייה ומי תפילה ביתיים.
סוג שלישי - מי התפילה מהכנסייה:
הסוג הזה של מים קדושים שונה מהמים הטבעיים ומהמים הקשורים לקורבן הקדוש. אלו מים שלא קיבלו קדושה ישירות מהאל או דרך טקס הקורבן, אלא סופגים את הקדושה מהאווירה הרוחנית של הכנסייה עצמה.
איך זה קורה? כאשר מכניסים כלי מים, כמו בקבוק או קנקן, לכנסייה במהלך הפולחן בזמן תפילה, שירה קדושה, קריאת מקרא או הדלקת נרות המים סופגים את הקדושה שמקיפה אותם. אפשר להשוות זאת לריח של אוכל שממלא חדר: הבגד שלך לא נמצא בתוך הסיר, אך הוא סופג את הארומה. כך גם המים הם קולטים את התפילות, הברכות ונוכחות הרוחניות שממלאת את הכנסייה.
במהלך הפולחן, הכומר קורא פסוקים ושמות קדושים, הקהל עונה בתפילה ושירה, והקטורת עולה. כל זה משנה את האווירה הרוחנית של המקום. המים, כחומר רגיש במיוחד לרוחניות, קולטים את השפעת הקדושה הזו והופכים לכלי רוחני נושא כוח.
למה מים? המים נושאים את החיים, זורמים, סופגים ומעבירים. ברובד הרוחני, כאשר מים נחשפים לתפילה, שירה ונוכחות אלוהית, הם הופכים למים קדושים שנושאים כוח רוחני.
כיצד אנחנו משתמשים בהם?
מי תפילה מהכנסייה יכולים לשמש למגוון מטרות:
- יציאה מהבית: כאשר אדם יוצא מהבית למקום שעלול להיות מסוכן מבחינה רוחנית, מתיזים עליו מעט מהמים זה פועל כמו “שריון רוחני” שמגן עליו.
- בבית: כאשר האווירה כבדה או לא נעימה, ניתן להתיז את המים במקומות שונים כדי לטהר את החלל. המים מסייעים לגרש רוחות טומאה ושדים שגורמים לאווירה לא טובה בבית, ומקדשים את המרחב כך שהם אינם רק הגנה, אלא אקט של טיהור ברמה פעילה.
- ריפוי: ניתן לשתות מעט מהם או למרוח על המקום הכואב, כגון ראש או בטן, והם פועלים הן ברובד הרוחני והן ברובד הפיזי.
- ברכת ילדים: הורים יכולים להתיז מעט מים על ילדיהם מדי בוקר לפני יציאה לבית הספר, כדי לשמור עליהם במהלך היום. בטקסי גירוש שדים, הכומר משתמש במי תפילה כדי להחליש את השד ולגרשו, תוך מזיגת המים על האדם והקריאה בשמות קדושים.
- בגדים: הוספת מעט מים למכונת הכביסה מסייעת למנוע מעבר של “כבדות רוחנית” או טומאה דרך הבגדים, במיוחד במצבים שבהם אנשים חוזרים ממקומות עם השפעות רוחניות שליליות.
ניתן לחזק את מי התפילה על ידי שילובם עם סוגי מים קדושים אחרים. למשל, ניתן להוסיף מעט ממי הברכה מהקורבן הקדוש, או מים חיים טבעיים ממעיינות או מנהרות ידועים בכוחם המרפא. שילוב זה יוצר תערובת עוצמתית במיוחד, שמלווה את המאמינים ברבדים הרוחניים לאורך חיי היום-יום.
הסוג הרביעי מי תפילה ביתיים:
הסוג הזה של המים הקדושים הוא האישי ביותר, הנגיש ביותר והעוצמתי ביותר מבחינת הקשר הישיר שלך עם אלוהים. אלו מים שאתה יוצר בעצמך, בפינת התפילה האישית בביתך.
איך להכין את המים הביתיים?
התהליך פשוט אך דורש כוונה טהורה ואמונה אמתית:
-
הכנת המקום: מצא או צור פינת תפילה שקטה בביתך. מקום נקי שבו תוכל להתפלל ולסגוד מדי יום.
-
כלי המים: בחר בקבוק זכוכית או קנקן קרמיקה חומרים ששומרים טוב יותר את הקדושה (אפשר גם בקבוק פלסטיק) מלא אותם במים נקיים.
-
תפילה: הנח את הכלי לפניך, כוון את ליבך, דבר אל האלוהים, אמור תפילות שאתה מכיר וקרוא פסוקים מהמקרא, במיוחד יוחנן 19:34 "אחד החיילים דקר בחנית את צדו, ומיד יצאו דם ומים". בקשו מאלוהים לקדש את המים ולהפוך אותם לנושאי כוח רוחני. נוסח לדוגמה: ״ברוך אתה ה׳ אלוהי ישראל אלוהי כל בשר ורוח שים בבקשה את רוח קודשך במי השתייה האלו, שרוח קודשך תרפאנה כל מחלה, כל תחלואה וכל מדווה. ישוע שנדקת על הצלב וממך יצאו דם ומים המטהרים את העולם כך טהר את המים האלו שרוח קודשך תשרה בהם ותשמש כאש לרוחות הטומאה. אמן בשם ישוע המשיח.״
-
נשיפה למים: אחרי התפילה, התכופף לעבר הכלי ונשוף לתוך המים בעדינות, שלוש פעמים, לזכר השילוש הקדוש האב, הבן ורוח הקודש. הנשיפה מעבירה חלק מהרוחניות והחיים שבתוכך אל המים, בדומה לדרך שבה אלוהים נתן חיים לאדם (בראשית 2:7).
*את הברכה על המים יש לבצע לאחר סיום התפילה והסגידות על מנת להתמלא בקדושה ולהעביר אותה אל המים.
חיזוק המים
ניתן להעצים את כוח המים הביתיים על ידי הוספה של סוגי מים מקודשים אחרים: מי הברכה מהקורבן הקדוש שהבאת מהכנסייה, מי תפילה שספגו קדושה בכנסייה, או מים חיים טבעיים ממעיינות קדושים. אפילו כמות קטנה מהם יכולה להפיץ קדושה לכל כלי המים.
כיצד אנחנו משתמשים בהם?
אותם שימושים שעושים עם מי הכנסייה:
-
שתייה יומיומית: כל בוקר לפני קפה ואוכל, כוס מים מחזקים את הנשמה ומעניקים הגנה רוחנית לאורך היום.
-
התזה על הגוף: לפני השינה, מתיזים מעט מים על המצח, הלב והידיים זה מגונן מפני סיוטים, שיתוקי שינה והתקפות רוחניות.
-
טיפול באיברים כואבים: ניתן למרוח או לטפטף מים על מקום הכאב מספר פעמים ביום, כדי לפעול ברובד הרוחני והפיזי.
-
ריפוי נשים: שטיפה יומיומית של האזור האינטימי במי תפילה ביתיים מסייעת להקלת דלקות חוזרות ומגרשת השפעות רוחניות מזיקות. הרגל קבוע זה מנקה פיזית ורוחנית כאחד, מאפשר ריפוי ומחזיר פתיחות לברכות כמו פוריות.
-
טיהור הבית: מזיגת מים במקומות שונים בבית מסייעת לנקות אווירה כבדה, סכסוכים וכעסים.
-
הגנה על ילדים: לפני היציאה מבית הספר או לפני השינה, מתיזים מעט מים על הילדים ועל המיטה שלהם להגנה רוחנית יומיומית.
זיכרו: מה שנותן למים את הקדושה והופך אותם לכלי רוחני עוצמתי מול כוחות האויב הוא רוח הקודש הפועל בהם דרך תפילה כנה ואמונה אמיתית. מים לבדם אינם נשק. הרי מכל מקלחת היינו מתרפאים לא? בלי תפילה הם יכולים לשמש רק להשקייה או לרוויה פיזית, אין להם משמעות רוחנית.
אך כאשר מקדשים אותם, מתפללים לידם ומברכים אותם עם פסוקים קדושים, הם הופכים למים מבורכים נשק רוחני שמגן, מטהר ומחזק את המאמינים.
שמן
השמן הקדוש הוא עוד כלי נוסף שדרכו אלוהים פועל בעולם החומרי. בכתובים הוא מסמל רגעים שבהם הרוח נוגעת בחומר לקדש, לרפא ולהבדיל לעבודת ה'. מלכים, כהנים וחולים נמשחו בשמן שכאשר הוא מקודש בתפילה ובאמונה, הוא נעשה צינור לפעולת רוח הקודש.
השורשים המקראיים והסמכות הרוחנית - השמן שמשנה מציאות
כשאלוהים נתן למשה את ההוראות להקמת המשכן במדבר, הוא לא התמקד רק בחומרים יקרים כמו זהב וכסף. בתוך הרשימה המדויקת של הכלים והמבנה, הוא ציווה על דבר נוסף מסתורי, עמוק, ובעל משמעות רוחנית אדירה: שמן המשחה.
"וְאַתָּה קַח-לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ… וְשֶׁמֶן זַיִת הִין. וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ… שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ יִהְיֶה" (שמות ל׳ 23–25).
התורה לא מציגה את השמן הזה כחומר נעים או סמלי בלבד. השם שלו מגדיר את מהותו: שמן משחת קודש. זהו שמן שיועד לפעולה רוחנית ממשית להפוך משהו רגיל למשהו ששייך לאלוהים. הדבר מתחדד עוד יותר בהמשך:
"ומשחת את אהל מועד… וקידשת אותם והיו קודש קדשים כל הנוגע בהם יקדש" (שמות ל׳ 26–29).
המשיחה לא הייתה טקס חיצוני בלבד. לא מדובר במחווה פיוטית או בסמל יפה. השמן שימש כאמצעי שדרכו אלוהים קידש בפועל. כלים פשוטים, עשויים עץ ומתכת, קיבלו מעמד חדש, הופרדו מן החולין והוקדשו לשימוש אלוהי. פעולת המשיחה סימנה מעבר ממציאות רגילה למציאות מקודשת.
וזו לא הייתה תופעה חד-פעמית השייכת רק למדבר. העיקרון הזה שאלוהים משתמש בשמן כאמצעי לפעולתו ממשיך להופיע לאורך הכתובים.
הרגע שבו חייו של דוד השתנו
כששמואל הנביא נשלח לבית ישי, הוא חיפש את המלך הבא של ישראל. מולו עברו האחים הגדולים מרשימים במראה ובנוכחות. אך אלוהים דחה אחד אחרי השני. "כי לא כאשר יראה האדם… כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" (שמואל א׳ ט״ז 7).
לבסוף הובא דוד, הצעיר, הרועה, זה שלא נחשב מלכתחילה כמועמד ראוי. ואז מתרחש מעשה שנראה פשוט לחלוטין:
"ויקח שמואל את קרן השמן וימשח אותו בקרב אחיו" (שמואל א׳ ט״ז 13).
רגע של יציקת שמן על ראש נער. פעולה חיצונית קצרה אבל הכתובים מגלים מה התרחש בממד הרוחני באותו שבריר שנייה: "ותצלח רוח ה' אל דוד מהיום ההוא ומעלה."
יש כאן נקודת מפנה ברורה. מרגע המשיחה רוח ה' פועלת עליו בעוצמה חדשה. השמן לא היה מקור הכוח, אך הוא היה הכלי שבאמצעותו סומן הרגע שבו אלוהים קבע שינוי. הרועה האלמוני מתחיל דרך שתוביל אותו להיות מלך ישראל, משורר תהילים, ואדם הקרוב ללב אלוהים.
הבקבוק הקטן שלא נגמר
סיפור נוסף חושף פן אחר של פעולת השמן. האישה שבמרכז הסיפור איננה דמות מקרית. הכתוב מדגיש שהיא "אשת אחד מבני הנביאים" (מלכים ב׳ ד׳ 1). כלומר, היא באה ממשפחה שחיה בתוך מסגרת של אמונה ושירות לאלוהים. בעלה היה חלק מקבוצת תלמידי הנביאים אנשים שלא חיו בעושר, אלא הקדישו את חייהם ללימוד, לנאמנות לה׳ ולחיי שליחות רוחנית. אותו בעל מת, והותיר אותה לבד בעולם קשה.
היא אלמנה נותרה ללא כלום, עם חובות כבדים וסכנה ממשית שילדיה יילקחו לעבדות. היא נשאלה על ידי אלישע מה יש לך בבית? וענתה "אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן" (מלכים ב׳ ד׳ 2). לא רכוש, לא כסף רק כלי קטן של שמן.
אלישע מורה לה לאסוף כלים ריקים מן השכנים ולצקת מן השמן. "ויצקת על כל הכלים האלה" (פס׳ 4).
והנס מתרחש: "ויהי כמלאת הכלים… ויעמוד השמן" (פס׳ 6). כלומר, השמן לא נגמר כל כלי התמלא עד שכולם מלאים.
הגבול לא נקבע מצד אלוהים אלא לפי כמות הכלים שהאלמנה הביאה. לבסוף נאמר לה: "לכי מכרי את השמן ושלמי את נשיך ואת ובניך תחיי בנותר" (פס׳ 7).
המשמעות היא שאם היא תמכור את השמן, תוכל לפרוע חובות, להציל את ילדיה מהסכנה ולחיות בשקט ובביטחון.
השמן כאן הפך לאמצעי ישועה ממשי: תשלום חובות, הצלת הילדים, ועתיד חדש.
בשני הסיפורים דוד והאלמנה, השמן אינו קסם בפני עצמו. הוא הכלי שאלוהים בוחר להשתמש בו. דרכו מתגלה בחירה אלוהית, פריצה של רוח ה', וישועה בתוך מציאות קשה. החומר הפשוט נעשה נקודת מפגש בין שמים וארץ, בין אמונה אנושית לפעולה אלוהית.
מה שישוע לימד על השמן - ואנשים חדלו לשים לב
אנחנו מרבים לעסוק במעשים הגדולים של ישוע ניסים, ריפויים, סמכות, דברי חיים. אבל יש פרט אחד מתוך שליחותו שכמעט נעלם מהשיח המודרני: איך בדיוק פעלו התלמידים כשהוא שלח אותם לראשונה.
ישוע העניק להם סמכות על מחלות ורוחות רעות והם יצאו לבצע את השליחות. הכתובים מתארים זאת בפשטות, כמעט כבדרך אגב:
"ויצאו ויכריזו לשוב בתשובה… ויסוכו שמן חולים רבים וירפאו אותם" (מרקוס ו׳ 12–13).
שימו לב לפעולה שמתוארת שם. הריפוי לא נעשה רק בדיבור או בהנחת ידיים. התלמידים משחו את החולים בשמן. זה לא פרט צדדי, אלא חלק מהעשייה הרוחנית עצמה. הם הבינו שהשמן איננו קישוט חיצוני או תוספת מסורתית. עבורם זה היה אמצעי ממשי שדרכו פועל כוח אלוהים במציאות הגשמית. החומר הפשוט נעשה כלי שמשרת את פעולת הרוח. והדבר הזה לא נשאר רק בתקופת הבשורות. יעקב השליח מנסח זאת כהוראה ברורה לקהילה:
"החולה מכם יקרא לזקני הקהילה ויתפללו עליו ויסכו אותו בשמן בשם האדון והתפילה באמונה תושיע את החולה והאדון יקימנו ואם חטאים עשה יסלח לו" (יעקב ה׳ 14–15).
כאן כבר אין תיאור היסטורי אלא הנחיה ישירה לחיי המאמינים. כשיש חולה, מזמינים את זקני הקהילה. מתפללים. מושחים בשמן בשם האדון. והריפוי קשור לא רק לגוף אלא גם לסליחה ולשיקום רוחני. השמן מופיע כחלק מהדרך שבה תפילה באמונה מקבלת ביטוי מוחשי.
ובכל זאת, במקומות רבים זה הפך למנהג שכמעט אינו קיים. מה שהיה טבעי לקהילה הראשונה נעשה נדיר בדורות מאוחרים יותר.מה שנשמר במקום אחד ונשכח באחרים.
בזמן שחלקים מהעולם הנוצרי התרחקו מהשימוש הקבוע בשמן המשיחה, יש מסורות ששמרו עליו כחלק בלתי נפרד מחיי האמונה. בקהילות האורתודוקסיות באתיופיה, למשל, השמן הקדוש איננו חפץ מרוחק, אלא דבר שנמצא בתוך חיי היומיום של המאמינים.
בבתים רבים יש בקבוק קטן של שמן מקודש. לא רק בידי הכהנים, אלא גם כחלק מחיי המשפחה. הוא נוכח ברגעי תפילה, במצבי חולי, בזמנים של פחד או מאבק רוחני, וברגעי מעבר משמעותיים בחיים.
כאשר ילד חולה פונים בתפילה לישוע, מושחים בשמן ומתפללים לריפוי, לפני תפילה חשובה מסמנים בשמן על המצח. כאשר יש תחושת לחץ רוחני או אווירה כבדה בבית מתפללים ומשתמשים בשמן כסימן להקדשת המקום לאלוהים. באירועים כמו לידה, חתונה או פרידה מאדם שנפטר השמן מופיע כחלק מבקשת נוכחותו וברכתו של אלוהים.
עבורם זה איננו מנהג תרבותי ריק, אלא ביטוי חי של אמונה בכך שאלוהים פועל גם דרך אמצעים מוחשיים שהוא עצמו הזכיר בכתובים.
והעדויות שמספרים מאמינים נוגעות לריפוי, לשחרור מפחדים, לשינוי מצבים קשים, ולנחמה עמוקה בזמנים של מצוקה. מבחינתם, השמן איננו תחליף לאמונה אלא כלי שמלווה אותה.
הם אינם רואים בכך זכות השמורה לעם או קבוצה מסוימת, אלא דבר השייך לכל מאמין. לא מפני שמישהו ראוי יותר, אלא מפני שהכתובים מציגים את השמן כאחד האמצעים שאלוהים נתן לקהילתו.
כך, מה שנזכר בפשטות בדברי ישוע ושליחיו, ממשיך אצלם כמעשה חי חיבור בין תפילה, אמונה, וחומר שמוקדש לעבודת אלוהים.
המשמעות הרוחנית של השמן
השמן נבחר כחומר מקודש בשל תכונותיו הייחודיות:
• אינו מתערבב במים: מסמל את המאמין שחי בעולם אך נשאר נפרד מהחטא.
• מוליך של אור: כשם ששמן הבעיר את המנורה במקדש, השמן הקדוש מאיר את החושך הרוחני סביב המאמין.
• מרכך ומרפא: כשם ששמן מרפא פצעים פיזיים, השמן המקודש בתפילה מרפא נשמות פצועות ומגרש רוחות טומאה.
איך משתמשים בשמן בבית?
• קבלת השמן: מומלץ לבקש שמן מבורך מכומר בכנסייה. עדיף שמן שהתברך לאחר סעודת האדון (הקורבן הקדוש), זמן הנחשב לרגע של קדושה מיוחדת. למי שזה לא אפשרי. אפשר לקנות בסופר או בכרם זיתים שמן זית טבעי 100% ללא תוספים מיותרים. וכמובן כמו המים החיים בתפילה לברך על השמן כי השמן מתקדש בברכה ובתפילה.
• שמירה בכבוד: את הבקבוק שומרים במקום נקי ומכובד בבית, לצד ספרי הקודש או בפינת התפילה, כביטוי ליחס של יראה והוקרה.
• אופן המשיחה: לוקחים טיפה קטנה על קצה האצבע, מסמנים צלב קטן על המצח או על האזור הכואב, ואומרים תפילה כגון:
"כשם שהשמן נוגע בגופי כך תיגע רוח הקודש בנשמתי. בשם ישוע המשיח, אמן."
• חידוש המשיחה: רצוי לחזור על המשיחה מעת לעת על הגוף או על חפצי התפילה במיוחד לאחר תקופות קשות, מאבקים רוחניים או מצבים של עומס
ולחץ.
חול / אדמה
בכתבי הקודש האדמה איננה רק רקע לסיפור האנושי, אלא חומר שאלוהים בחר לפעול דרכו שוב ושוב.
מן האדמה נוצר האדם עצמו: "וַיִּיצֶר ה׳ אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם עָפָר מִן־הָאֲדָמָה" (בראשית ב׳ 7) העפר היה הכלי הראשון שנשא בתוכו את נשימת החיים האלוהית.
וכאשר אלוהים מתגלה, גם האדמה משתנה: "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם… אַדְמַת־קֹדֶשׁ הוּא" (שמות ג׳ 5).
החול והעפר אינם בעלי כוח בפני עצמם כמובן, אך כאשר נוכחות אלוהים נוגעת במקום הקרקע הם מתקדשים. כך האדמה הופכת, בדבר אלוהים, לכלי שבאמצעותו נבראים חיים, מתגלה קדושה, ונוצר זיכרון מוחשי לפעולה האלוהית בעולם.
מכאן נעמיק ונראה כיצד גם החול כמו המים והשמן החומר הנמוך ביותר לכאורה יכול להפוך לנושא קדושה כאשר אלוהים בוחר לפעול דרכו.
מקרה נעמן שר צבא ארם
כפי שכבר הרחבנו במאמר אחר על ריפויו של נעמן דרך הטבילות בירדן, כאן נתמקד דווקא בפרט המשלים שבסיפור האדמה שנטל עמו, המלמדת שגם החומר עצמו יכול לשאת זיכרון ונוכחות של קדושה.
נעמן, שר צבא ארם, היה איש כוח ומעמד אך לקה בצרעת, מחלה שנחשבה גם לפגיעה רוחנית עמוקה. הוא הגיע לאלישע בציפייה לטקס מרשים, אך קיבל הוראה פשוטה בלבד: “לך ורחץ שבע פעמים בירדן, וישוב בשרך לך וטהרת.”
בתחילה כעס, כי נהרות דמשק נראו טובים ומרשימים יותר. אך העניין לא היה באיכות המים, אלא במשמעות הרוחנית של הירדן נהר שנשא היסטוריה של התערבות אלוהית. לבסוף נעמן ציית, טבל שבע פעמים, ואז התרחש הנס: “וישב בשרו כבשר נער קטן, ויטהר.”
לא רק ריפוי, אלא התחדשות שלמה גוף שנעשה כבראשונה, וסימן לכך שכאשר אדם נכנע ופועל באמונה, אלוהים משיב חיים וטהרה.
לאחר שנרפא, נעמן שב אל אלישע מלא יראה והכרה בגדולת אלוהי ישראל. הוא מבקש לתת מתנות יקרות, אך הנביא מסרב. ואז נעמן אומר:
“יִתֶּן־נָא לְעַבְדְּךָ מַשָּׂא צֶמֶד פְּרָדִים אֲדָמָה, כִּי לוֹא יַעֲשֶׂה עוֹד עַבְדְּךָ עֹלָה וָזֶבַח לֵאלֹהִים אֲחֵרִים כִּי אִם לַיהוָה” (מלכים ב׳ ה׳:י״ז).
נעמן מבקש אדמה עפר פשוט לכאורה. לא שריד קדוש, לא חפץ מקודש, אלא אדמה מן הארץ שבה פעל אלוהים. הבקשה הזו מגלה שינוי עמוק בליבו: הוא הבין שהקדושה איננה רק רעיון רוחני מופשט, אלא נוגעת גם במרחב ובחומר.
בעיני נעמן, אדמת ארץ ישראל נשאה זיכרון של נוכחות אלוהית. הוא רצה לבנות מזבח לה׳ על אדמה זו בארצו, כאילו לקחת עמו נקודת חיבור פיזית לעבודת אלוהים. זהו ביטוי להבנה מקראית עמוקה שיש מקומות שבהם אלוהים בחר לגלות את עצמו, והחומר עצמו נעשה עד למגע הזה.
האדמה כאן מסמלת שהבריאה איננה מנותקת מהקדושה. כשאלוהים פועל במקום מסוים, גם העפר הדומם הופך לעדות חיה לנוכחותו. דרך בקשתו של נעמן אנו רואים שהאמונה המקראית אינה בורחת מן החומר היא רואה בו כלי שיכול לשאת זיכרון, ברכה והקדשה.
העיוור ובריכת השילוח
הסיפור מתואר ביוחנן פרק ט’. אדם שנולד עיוור שלא ראה אור מימיו פוגש את ישוע. ומה שישוע עושה מפתיע:
“ירק ארצה, ויעש טיט מן הרוק, וימרח את הטיט על עיני העיוור.”
הוא משתמש באדמה וברוק חומר מן הבריאה ונוזל חיים מן הגוף ויוצר מעין מעשה בריאה מחודש. כמו רמז לבראשית, שם האדם נוצר מעפר האדמה ונקרא לחיים בנשימת אלוהים.
אך הפעולה לא מסתיימת שם. ישוע אומר לו: “לך, רחץ בבריכת השילוח.” האיש הולך, שוטף את עיניו וחוזר רואה.
עולה שאלה מתבקשת: ישוע הרי ריפא רבים בדיבור בלבד. מדוע כאן הוא משלב בוץ ומים, ושולח את האיש דווקא אל מים חיים?
כאן טמונה ההוראה העמוקה. ישוע לא רק מחולל נס הוא גם מלמד דרך הנס. הוא מגלה שאלוהים פועל לא רק “מעבר” לחומר, אלא גם דרכו. המים, האדמה והגוף אינם מכשול לפעולה האלוהית, אלא כלים שבאמצעותם הוא מתגלה.
כשישוע שולח את העיוור אל המים, הוא כאילו אומר: ראו כיצד חסד אלוהים זורם גם דרך הדברים הפשוטים שבראתי. הוא אינו מבטל את הכוח שבשמו להפך, הוא מראה אחת הדרכים שבהן הכוח הזה פועל בעולם הממשי.
יש הטוענים שאין צורך באמצעים פיזיים, שדי בתפילה בלבד. אכן, הכוח הוא מאלוהים. אך ישוע עצמו בחר להשתמש במים חיים כחלק ממעשה הריפוי. לא כסמל ריק, אלא כחלק מהדרך שבה הישועה מתממשת בפועל.
בריכת השילוח קיבלה את מימיה ממעיין הגיחון מקור מים זורם ועתיק בירושלים, מקום הקשור למשיחה המלכותית של שלמה. אלו היו מים חיים, נושאי היסטוריה של פעולה אלוהית. וכאשר העיוור רחץ בהם, עיניו נפקחו.
כך הסיפור מלמד שהחומר שנברא בידי אלוהים אדמה ומים יכול להפוך לכלי שדרכו האור חודר אל תוך החושך, והאדם עובר מחוסר ראייה לחיים מלאי אור.
בסופו של דבר, המים, השמן והאדמה אינם סיפור על חומרים אלא סיפור על אלוהים.
הם מלמדים אותנו אמת עמוקה שהעולם המודרני כמעט שכח, אלוהים לא מתרחק מן החומר, אלא בוחר להיכנס אליו. הוא יוצר אדם מעפר, מרפא בעזרת מים, מושח בשמן, משתמש בבוץ כדי לפתוח עיניים, ומקדש מקומות כך שאפילו האדמה נושאת זיכרון של נוכחותו.
לא החומר פועל אלא אלוהים הפועל דרך החומר, לא המים מרפאים אלא החסד הזורם דרכם, לא השמן מושיע אלא רוח הקודש הנוגעת דרכו,
לא האדמה קדושה מעצמה אלא מפני שאלוהים בחר לגלות את עצמו במקום.
שלושת היסודות הללו מלמדים שהאמונה המקראית איננה בריחה מן העולם, אלא גילוי של אלוהים בתוך העולם. הגוף, הבית, החפצים, המים שאנו שותים, השמן שאנו מושחים, האדמה שעליה אנו עומדים כל אלה יכולים להפוך לנקודות מפגש בין שמים וארץ כאשר הם נמסרים לאלוהים בתפילה ובאמונה.
כך חיי האמונה אינם נשארים רעיון מופשט, אלא נעשים חיים שנוגעים בגוף, במרחב וביומיום. האמונה יורדת מהראש אל הידיים, אל הבית, אל המים שבכוס ואל הטיפה שעל המצח.
וזו אולי הבשורה העמוקה ביותר של המאמר כולו: הקדושה איננה רחוקה מהחיים היא זורמת בהם, נספגת בהם, ונוגעת בנו דרך מה שכבר נמצא בידינו.
