הכנסייה האורתודוקסית האתיופית תוואהדו - Ethiopian Orthodox Tewahedo Church

היא אחת הכנסיות הנוצריות העתיקות בעולם. היא התפתחה באתיופיה במשך מאות שנים כמסורת דתית עצמאית בעלת זהות ייחודית, השואבת השראה עמוקה מהמקרא, מהמסורת היהודית העתיקה ומהנצרות הקדומה.

 

הכנסייה שייכת למשפחת הכנסיות הנקראת האורתודוקסיות המזרחיות הקדומות (Oriental Orthodox), קבוצה של כנסיות עתיקות שנפרדו מזרמים אחרים בנצרות בעקבות מחלוקות תאולוגיות במאה החמישית.

 

הכנסייה האתיופית אינה כפופה לכנסייה הקתולית ואינה מכירה בסמכות האפיפיור, שמרכזו ב־ Vatican City.

למרות זאת, קיימים כיום קשרים של דיאלוג וכבוד הדדי בין הכנסיות.

​

לפי המסורת ההיסטורית, הנצרות הגיעה לאתיופיה כבר במאה הראשונה לספירה. מקור הסיפור נמצא בברית החדשה בספר מעשי השליחים, המתאר את פגישתו של פיליפוס השליח עם סריס האתיופי שהיה בדרכו חזרה מארץ ישראל. פיליפוס בישר לו את הבשורה והטביל אותו.

על פי המסורת, אותו סריס שב לארצו והיה בין הראשונים שהפיצו את האמונה הנוצרית באזור.

במאה הרביעית הפכה הנצרות לדת הרשמית של ממלכת אקסום העתיקה. מאז ועד היום נשמרה המסורת הנוצרית האתיופית ברצף של יותר מ-1600 שנה.

​

משמעות המילה “תוואהדו”

המילה “תוואהדו” (Tewahedo) פירושה בגֶעֶז השפה הליטורגית העתיקה של הכנסייה “אחדות” או “התאחדות”.

המונח מתייחס לאמונה המרכזית של הכנסייה לגבי טבעו של ישוע המשיח: האמונה כי הטבע האלוהי והטבע האנושי התאחדו בו לאחדות אחת, ללא הפרדה.

אמונה זו עומדת בלב הזהות התאולוגית של הכנסייה האתיופית.

​

​

​

​

​

​

​​

​

​

​​​​

​

​

​

הפיצול הגדול: ועידת כלקדון

 

בשנת 451 לספירה התקיימה באימפריה הביזנטית ועידה כנסייתית גדולה בשם ועידת כלקדון (Council of Chalcedon). והיא נחשבת לאחד האירועים המשמעותיים ביותר בתולדות הנצרות.

הדיון המרכזי בוועידה עסק בשאלה תאולוגית עמוקה: מהו טבעו של ישוע המשיח וכיצד מתקיימים בו האנושיות והאלוהות.

​

הכנסייה הקדומה האמינה כי ישוע המשיח הוא גם אלוהי וגם אנושי.

אך עלו ויכוחים לגבי כיצד להבין את היחס בין שני ההיבטים הללו. היו שתי סכנות תאולוגיות עיקריות שהכנסייה ניסתה להימנע מהן:

 

1. להפריד יותר מדי בין האלוהות לאנושיות של ישוע כאילו מדובר בשתי ישויות שונות.

2. לבטל את האנושיות האמיתית של ישוע ולראות בו רק ישות אלוהית.

במהלך המאה החמישית התגבר הוויכוח בין זרמים שונים בכנסייה לגבי הדרך הנכונה לתאר את האחדות הזו. 

 

בוועידת כלקדון התקבל ניסוח תאולוגי שקבע כי במשיח קיימים שני טבעים, אלוהי ואנושי המאוחדים באדם אחד. הניסוח הזה התקבל על ידי חלק גדול מהכנסייה באימפריה הביזנטית.

 

מספר כנסיות קדומות, ביניהן הכנסייה האתיופית, האריתראית, הסורית, הארמנית והקופטית המיצרית שהיו בעיקר מחוץ למרכזי הכוח של האימפריה, חששו שהניסוח החדש עלול להוביל להבנה שמפרידה בין האלוהות לאנושיות של המשיח. הוויכוח סביב כלקדון לא היה רק תיאולוגי אלא גם פוליטי ותרבותי. הכנסיות הקדומות הרגישו שהלחץ לשנות את הניסוח האמונה הגיע במידה רבה מתוך המרכזים הפוליטיים של האימפריה הביזנטית ולא מתוך מסורת הכנסייה המקומית עצמה. 

לכן הן דחו את ההחלטה והמשיכו להדגיש את האמונה המסורתית שלפיה:

שלישוע יש טבע אחד מאוחד אלוהי ואנושי ללא הפרדה. במילים אחרות המשיח הוא אדם אחד שבו האלוהות והאנושיות מאוחדות לחלוטין ואין לעשות הפרדה בין הטבעים. 

הכנסיות הקדומות הללו ראו באמונה זו את המשך המסורת של אבות הכנסייה הקדומים והחליטו לשמור את הנוסח שהיה מקובל בכנסייה לפני הוועידה. 

​

מאז ועד היום הכנסיות שדחו את החלטות ועידת כלקדון נקראות הכנסיות המזרחיות הקדומות. הכנסיות לא רואות את עצמן כמי שפרשו אלא כמי שאוחזים במסורת הקדומה של אבות הכנסייה הראשונים עוד מתקופת השליחים. ניתן לראות על פי ההיסטוריה המסורתית שהכנסיות האורתודוקסיות המזרחיות הקדומות שמרו על מסורת תאולוגית יציבה וחוו פחות פיצולים פנימיים לאורך ההיסטוריה.

לעומת זאת במהלך ההיסטוריה התרחשו בכנסיות שקיבלו את החלטת ועדת כלקדון פיצולים משמעותיים, כגון הקרע בין הכנסייה המערבית למזרחית (בשנת 1054) והרפורמציה הפרוטסטנטית (בהמאה ה-16).

​

מאפייניה הייחודיים של הכנסייה האתיופית

 

הכנסייה האתיופית נחשבת לאחת המסורות הנוצריות המיוחדות ביותר בעולם, בזכות שילוב נדיר של מסורת מקראית, מנהגים עתיקים וליטורגיה ייחודית.

 

- קאנון מקראי רחב במיוחד: הכנסייה מחזיקה באחד הקאנונים הרחבים ביותר של כתבי הקודש בעולם הנוצרי. בנוסף לספרי התנ״ך המקובלים, היא כוללת גם ספרים עתיקים נוספים כגון ספר חנוך, ספר היובלים וצוואות השבטים. כל הכתבים נשמרו בשלמותם, בעוד שבשפות אחרות הם אבדו או נשארו רק בחלקים.

 

- השפעה עמוקה של מסורת מקראית: בכנסייה קיימים מנהגים הנשענים על המסורות המקראיות העתיקות של עם ישראל:

• שמירת שבת לצד יום ראשון, שבת נשמרת במסורת כיום מקרא קודש.

• כללי כשרות מסוימים, לא אוכלים חיות טמאות מתוך כבוד לתורת משה.

• כבוד מיוחד לדמויות מהתנ״ך, בכנסייה מציינים מועדים בכל עת על שמם של הקדושים כדי לשמר את המסורת המקראית, לכבד את הצדיקים ולהעניק למאמינים דוגמאות רוחניות לחיים מאמינים. 

• לוח חגים עשיר הכולל ימי צום רבים, הצומות הנערכים בכנסייה נלקחו כהשראה מהצומות של הברית הישנה, כפי שהוזכרו בכתבי התורה והנביאים, ומשמשים כלי רוחני לתשובה, תפילה והתחזקות האמונה.

​

- מסורת רוחנית וליטורגית עתיקה: הטקסים בכנסייה נערכים בשפת געז, שפה שמקבילה במעמדה ללשון הקודש במסורת היהודית.

הליטורגיה כוללת:

• שירה דתית עתיקה - מזמורים 

• תופים וכלי נגינה מסורתיים

• תהלוכות חגיגיות

• שימוש במטריות טקסיות צבעוניות

הטקסים הללו משמרים מסורת רוחנית עתיקה שעברה מדור לדור במשך מאות שנים.

​