״נעשה אדם בצלמנו כדמותנו“: ניתוח לוגי ותיאולוגי

הפסוק בבראשית א׳ פס׳ כוַ - וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל־הָאָרֶץ וּבְכָל־הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ.” מעורר שאלה תיאולוגית.

למי מכוון הדיבור בלשון רבים?

במסורת הרבנית קיימת טענה שאלוהים ”התייעץ“ עם מלאכים לפני בריאת האדם. לעומתה, המסורת

הנוצרית האורתודוקסית רואה בלשון הרבים דיבור פנימי בתוך האלוהות עצמה כאשר מדובר באלוהים

אחד, ולא בהתייעצות עם נבראים.

אנו נציג את שתי הגישות, נבחן את הקשיים של פרשנות המלאכים, ונדגים מדוע הפרשנות הפנימית

מתאימה הן לכתובים והן להיגיון התיאולוגי.

הפרשנות הרבנית - ״התייעצות״ עם המלאכים.

לפי פרשנות זו, הביטוי ”נעשה“ מלמד על ענווה אלוהית כביכול, לפיה אלוהים ”משתף“ את המלאכים בדיון

טרם בריאת האדם. הלשון ברבים מתפרשת כמתייחסת לנבראים הרוחניים המלווים את אלוהים.

הפרשנות הנוצרית-אורתודוקסית- דיאלוג פנימי באלוהות.

רואה בלשון רבים ביטוי לתקשורת פנימית בתוך האלוהות עצמה, מבלי לייחס למלאכים כל חלק בתכנון

הבריאה. הגישה מדגישה כי מדובר באל אחד, ולא בקבוצת ישויות.

הטענה שאלוהים התייעץ עם המלאכים נשמעת תמימה, אך כאשר בוחנים אותה ביחס לתנ“ך כולו

היא יוצרת שרשרת סתירות מהותיות.

א. בעיית הצלם והדמות

הפסוק מדבר על יצירת האדם ”בצלמנו כדמותנו“. אם המלאכים שותפים לבריאה, פירוש הדבר שהאדם

נוצר גם בצלמם. אך פסוק כז מבהיר חד־משמעית:

״וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ; זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.״ (בראשית א׳, כ״ז).

זוהי לשון יחיד הלכה למעשה אין ”צלם מלאכים“. האדם נברא בצלם אלוהים בלבד, ומכאן שלא ייתכן

ששותפים נבראים יהיו מעורבים ביצירת הצלם שאינו שלהם.

ב. המלאכים אינם בוראים

המקרא מדגיש שאלוהים בורא לבדו, לא בשיתוף פעולה:

״כֹּה אָמַר יְהוָה גֹּאֲלֶךָ וְיֹצֶרְךָ מִבֶּטֶן: אָנֹכִי יְהוָה עֹשֶׂה כֹל, נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי, רֹקַע הָאָרֶץ מֵאִתִּי.” (ישעיהו מ״ד, כ״ד).

המלאכים עצמם נבראו הם אינם בוראים, אינם מסוגלים לברוא ואין להם ריבונות או כוח יצירה אלוהי. אם

כן, שיתוף מלאכים בבריאה סותר עיקר תיאולוגי יסודי בלעדיות האל כבורא.

ג. פרדוקס לוציפר- השטן ”להידמות לעליון״

בישעיהו יד מתוארת נפילתו של הלל בן שחר (לוציפר - השטן):

אֶעֱלֶה עַל־בָּמֳתֵי עָב; אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן.” (ישעיהו י״ד, י״ד).

חטאו הוא הרצון להידמות לאל, לקבל סמכות אלוהית, ”להיות כאלוהים“.

כאן נוצרת סתירה קשה:

• אם אלוהים באמת מזמין מלאכים להיות ”שותפים“ לבריאה הרי שהוא מעניק להם בדיוק את מה

שלוציפר חמד: מעמד אלוהי.

• אם כך, מדוע לוציפר נענש?

• כיצד אלוהים מעניש על שאיפה לדבר שהוא עצמו מציע?

התוצאה:

או שלוציפר כלל לא חטא, או שאלוהים מעולם לא שיתף מלאכים בבריאה.

המקרא מכריע בבירור לוציפר נענש, ולכן לא היה שיתוף מלאכים בבריאה מעולם.

ד. שאלת הקנאה יסוד המלחמה הרוחנית

על פי המסורת הנוצרית הקדומה, השטן קינא באדם מפני שהאדם נברא בצלם אלוהים, צלם שאין

למלאכים. אם מלאכים היו שותפים לבריאת האדם, קנאה זו הייתה מאבדת היגיון בסיסי כיצד יקנא מלאך

במשהו שהשתתף בהקמתו?

עובדה זו מחזקת את ההבנה כי האדם נושא מעמד ייחודי שאין למלאכים, וכי הם אינם ”יוצרים“ אלא

”משרתים“.

מסקנה לוגית-תיאולוגית

הפרשנות הרבנית שהמלאכים הם ״בצלמנו כדמותנו״ מובילה לרצף בעיות בלתי פתירות:

• סתירה לבלעדיות-הבריאה של אלוהים

• סתירה למושג ”צלם אלוהים“

• סתירה מבחן לוציפר (”להידמות לעליון“)

• סתירה להבנת המאבק הרוחני והקנאה

לעומת זאת, הפרשנות הרואה בלשון הרבים דיאלוג פנימי באלוהות פותרת את כלל הסתירות:

• אלוהים בורא לבדו

• האדם נברא בצלם אלוהים בלבד

• לוציפר נענש בצדק כי לעולם לא הוצע לנבראים להיות ”ברואי-משנה“

• מקור הקנאה והשנאה לאדם נשמר ועקבי

לסיכום הפסוק ”נעשה אדם בצלמנו“ מעורר שאלה עמוקה על טבעו של האל לא על מעמד המלאכים.

הבחינה המקראית והלוגית מראה כי הפרשנות המלאכית פוגעת בעקרונות היסוד של התנ“ך: בלעדיות

הבריאה, קדושת הצלם, מהות החטא של לוציפר והזירה הרוחנית. לעומת זאת, ההבנה שהדיבור מתרחש

בתוך האלוהות עצמה מציבה תמונה עקבית, מקראית והגיונית שלפיה אלוהים אחד הוא אך אחדותו איננה

”חד-ממדית“, אלא עמוקה.