​​אנו מצרפים כאן קישור לפוסט המורחב שלנו על ״נעשה אדם בדמותינו כצלמנו״ העונה על טענות הרבנים.

​

​​

​

 

נוכחות חיה: הרוח והדבר בסיפור הבריאה

​​​​

כבר בראשית הבריאה נאמר: “וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם” (בראשית א׳ 2). שימו לב שהרוח איננה מתוארת כשליח נפרד או ככוח שנברא מאוחר יותר, אלא כנוכחות חיה של אלוהים הפועלת בתוך העולם עוד לפני שנוצר בו סדר.

במקביל לרוח, המקרא מלמד אותנו שהבריאה נעשית גם באמצעות הדיבור האלוהי: “בִּדְבַר ה׳ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל־צְבָאָם” (תהלים ל״ג 6),. פסוק זה מחבר בצורה מופלאה בין "דבר ה'" לבין "רוח פיו", ומציג פעולה אחת של בריאה הנעשית באמצעות שני ביטויים של אותו אל אחד. אין אלו כוחות נפרדים, אלא דרכי הפעולה של אותה מהות אלוהית אחת.

 

מהבריאה אל ההיסטוריה: המפגש האישי עם האל

בברית החדשה, העומק הזה מקבל משמעות קרובה עוד יותר. אנו מגלים ש"הדבר" אותו כוח בורא שפגשנו בתהילים בחר להתגלות בתוך ההיסטוריה האנושית מבלי שהאל יפסיק להיות אחד או יתחלק: “וְהַדָּבָר נִהְיָה בָּשָׂר” (יוחנן א׳ 14),.

התגלות זו מוצגת בצורה הפשוטה ביותר בטבילת ישוע: הבן נטבל במים, רוח הקודש יורדת עליו, והאב מדבר מן השמיים (מתי ג׳ 16–17).

לפי המסורת האורתודוקסית האתיופית, אלו אינם שלושה אלים, אלא דרכי פעולה של אותו אלוהים המבקש לפגוש את האדם. זהו אל אחד המתגלה בשלושה "פרצופים" או הוויות, אך כולן שותפות לאותה מהות אלוהית בלתי נפרדת.

מה נכון לומר על האל האחד והעמוק?

חשוב להדגיש: כל התכונות הנשגבות שאנו מייחסים לאלוהים אינן מתחלקות בין שלושה, אלא שייכות במלואן למהות האחת. האל הזה הוא:

• נצחי: ללא התחלה וסוף.

• כל-יכול ובורא עולם: יצר את הכל ושולט בכל הבריאה,.

• יודע-כל וקדוש לחלוטין: טהור, מושלם ושום דבר לא נסתר ממנו.

• מקור כל הדברים: הכל נובע ממנו.

כל התכונות הללו שייכות לאל האחד, לא לשלושה אלים נפרדים. העומק של השילוש אינו בא כדי לסתור את היותו אחד, אלא כדי להראות כיצד אותו אל יחיד הוא גם האב שעל פיו הכל נברא, גם הבן שבא לגאול, וגם רוח הקודש השוכנת בתוכנו.

​​

לאחר שראינו את הרמזים הראשונים בסיפור הבריאה, עולה השאלה: האם מדובר במקרים בודדים, או שיש כאן דפוס שחוזר לאורך כל הכתובים? המקורות מצביעים על כך שהתנ"ך מלא בתיאורים שבהם האל האחד פועל דרך עומק פנימי של שליחות ונוכחות.

 

הקולות מן הנביאים: מי השולח ומי הנשלח?

בספר ישעיהו אנו מוצאים פסוק מפתיע: “וְעַתָּה אֲדֹנָי ה׳ שְׁלָחַנִי וְרוּחוֹ” (ישעיהו מ״ח 16). שימו לב למבנה: יש כאן את אלוהים המדבר, את אלוהים השולח ("אדוני ה'") ואת רוחו. לפי המסורת, אין כאן שלושה כוחות נפרדים שנלחמים זה בזה, אלא תיאור של אל אחד שבו-זמנית שולח את דברו ופועל דרך רוחו.

​

דוגמה נוספת מופיעה בתיאור הגאולה של עם ישראל: “וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם... וְרוּחַ קָדְשׁוֹ הֵמָּה הִמְרוּ” (ישעיהו ס״ג 9–10). "מלאך פניו" אינו סתם מלאך נברא, אלא ביטוי לנוכחותו הישירה והאישית של האל בתוך המציאות האנושית. זוהי אותה מהות אחת שבוחרת להושיע את האדם מצד אחד, ולהדריך אותו דרך רוח הקודש מצד שני גם בספרי החוכמה, כמו בספר משלי, אנו פוגשים את ה**"חכמה"** שמתוארת כמי שהייתה נוכחת עם האל עוד לפני הבריאה: “ה׳ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ... מֵעוֹלָם נִסַּכְתִּי” (משלי ח׳ 22–23). החכמה הזו איננה משהו שנוסף לאלוהים מאוחר יותר, אלא היא ביטוי פנימי ונצחי של העומק האלוהי.

 

השם האחד: למה בלשון יחיד?

כשעוברים לברית החדשה, אנו רואים שהשפה המקראית הופכת למדויקת עוד יותר. בסיום הבשורה לפי מתי, ישוע מצווה להטביל את המאמינים “בְּשֵׁם הָאָב וְהַבֵּן וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ” (מתי כ״ח 19). שימו לב למילה אחת קטנה אך קריטית: "בְּשֵׁם" – בלשון יחיד, ולא "בשמות".

הבחירה הלשונית הזו מדגישה כי האב, הבן ורוח הקודש אינם שלושה אלים בעלי שמות נפרדים, אלא הם חולקים אלוהות אחת, רצון אחד וסמכות אחת. זהו אותו "שם" של האל האחד שמתגלה בדרכים שונות. גם בברכות המופיעות באיגרות, כמו “חֶסֶד אֲדֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וְאַהֲבַת אֱלֹהִים וְשִׁתּוּף רוּחַ הַקֹּדֶשׁ”, המטרה אינה לחלק את האל, אלא להראות את הקשר הרב-ממדי שיש למאמין עם אותה מהות אחת.

​

על פי המסורת, היא שהמונח "שילוש" אינו בא להוסיף דבר על הכתובים, אלא נועד לאסוף את העדות המקראית הרחבה והמגוונת לכדי מילה אחת ברורה.

​​​​​​​​​​​​​​​​​​​

האם האמונה בישוע כבן האלוהים איננה סותרת את היהדות ?

 

האמונה בישוע כבן האלוהים איננה סותרת את היהדות המקראית ואיננה מפרה את האמונה באל אחד. 

במקרא עצמו המונח “בן” איננו מתאר הולדה פיזית או אל נוסף, אלא קשר ייחודי של שליחות וסמכות מאת האל, 

כפי שנאמר: “בְּנִי בְּכֹרִי יִשְׂרָאֵל” (שמות ד׳ 22) ו“בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ”** (תהלים ב׳ 7). 

 

לפיכך, כאשר ישוע נקרא “בן האלוהים”, אין הכוונה לאל זר או נוסף, אלא לביטוי של התגלות האל האחד בתוך ההיסטוריה האנושית. המסורת רואה בישוע את מימוש התקווה המשיחית שבכתבי הקודש, ולא ביטול של התורה או של שמע ישראל. המחלוקת עם היהדות איננה על עצם המונותאיזם, אלא על השאלה כיצד ובאיזו מידה האל בחר להתגלות, ולכן האמונה בישוע נשארת, על פי המסורת האורתודוקסית , בתוך גבולות האמונה היהודית באל אחד.

 

אם ישוע הוא אל, מדוע הוא מתפלל לאב?

​

כאשר אנו מתבוננים בדמותו של ישוע, עולה שאלה טבעית: אם הוא אלוהים, מדוע הוא נזקק לתפילה אל האב?

התשובה לכך טמונה בעומק המפגש שבין האל לאנושות, שכן תפילתו של ישוע איננה הוכחה לחסרון באלוהותו, אלא ביטוי לכך שהוא אל אשר קיבל על עצמו טבע אנושי שלם ואמיתי.

לפי המסורת האורתודוקסית האתיופית, ישוע המשיח מאחד בתוכו את הטבע האלוהי והטבע האנושי באופן מלא ובלתי נפרד,. לכן, כאשר ישוע מתפלל, הוא עושה זאת כאדם מושלם המייצג את האנושות כולה לפני האב.

המקרא מתאר כיצד ישוע, למרות אלוהותו, בחר לחיות חיי ענווה וציות אנושיים. השליח פאולוס (שאול) מסביר כי ישוע "השפיל עצמו" וחי בדמות אדם כדי לשרת את תוכנית הגאולה. דבריו של ישוע בבשורה לפי יוחנן, "אני לא יכול לעשות מעצמי כלום", אינם מעידים על חולשה אלוהית, אלא נאמרים מתוך מצבו האנושי כבן שקיבל על עצמו לחיות בתלות מוחלטת בשולחו. גם ברגעיו הקשים ביותר, כמו בתפילתו בגת שמנים כשאמר "לא כרצוני אלא כרצונך", אין מדובר בשני רצונות אלוהיים שמתנגשים זה בזה, אלא ברצון אנושי שנכנע מרצון למהות האלוהית האחת.

העומק של פעולת ישוע בעולם מתגלה בכך שהוא נכנס באופן מלא למציאות האנושית; הוא חווה רעב, עייפות ואף בכה, מבלי שהדבר יבטל את סמכותו האלוהית. התפילות שקיים בהר, כשהיה לבדו, הן עדות לכך שהאל בחר לגאול את האדם "מבפנים", על ידי כך שחי כאדם אמיתי המקיים קשר רציף עם האב. תפילה זו מגלה לנו את המהות של הקשר האלוהי – קשר שאינו מבוסס על ריחוק אלא על ענווה וקרבה עמוקה.

בסופו של דבר, הכרחי היה שישוע יהיה אדם אמיתי כדי שיוכל לייצג את בני האדם, ואל אמיתי כדי שיהיה לו הכוח לגאול אותם. תפילתו איננה רק פעולה טכנית, אלא היא מהווה דוגמה חיה עבור המאמינים כיצד אמורה להיראות מערכת יחסים עם אלוהים. בדרך זו, השילוש אינו מחלק את האל, אלא מראה כיצד אותה מהות אלוהית אחת פועלת בתוך ההיסטוריה כדי לגשר על הפער שבין הבורא לנברא,.

 

הגשר למסורת היהודית: שכינה, מימרא ורוח הקודש

​

עבור מי שמתקשה עם המושג "שילוש", כדאי לדעת שגם המסורת היהודית וחז"ל השתמשו במושגים דומים כדי להסביר כיצד האל האחד פועל בעולם מבלי לאבד את אחדותו. הם לא קראו לזה שילוש, אך הם הכירו בכך שלאלוהים יש "פנים" שונות של התגלות:

​

• השכינה: האופן שבו אלוהים בוחר לשכון בתוך העולם ובקרב עמו ("ושכנתי בתוכם"). השכינה היא נוכחותו החיה של ה' שגולה עם עמו, אך היא אינה אל נפרד ממנו.

• המימרא (דבר ה'): בתרגומים הארמיים העתיקים, כשרצו לתאר את פעולת ה' בעולם מבלי לייחס לו גוף גשמי, השתמשו במונח "מימרא". העולם נברא ב"מימרא", והאל פועל דרך ה"מימרא" שלו.

• רוח הקודש: חז"ל השתמשו במושג זה כדי לתאר את ההשראה האלוהית וההדרכה שהאל מעניק לבני האדם.

מושגים אלו - שכינה, מימרא ורוח הקודש הם כולם דרכים שונות לדבר על אותו אל אחד מנקודות מבט שונות. הם מראים שגם בתוך המחשבה היהודית, האל אינו נתפס כדמות מרוחקת וחד-ממדית, אלא כמהות שמתגלה, שוכנת, מדברת ופועלת בדרכים מגוונות.

העומק הזה הוא שמאפשר לנו להבין איך אלוהים יכול להיות "אחד" ויחד עם זאת להיות האב האוהב, הבן המושיע והרוח המנחמת כולם ביטויים של אותה אלוהות שלמה ובלתי ניתנת לחלוקה.

 

 

מי היא רוח הקודש? כוח, השפעה או ישות אלוהית? 

ישות אישית ומדריכה

​

השפעתה של רוח הקודש איננה כוח עיוור, אלא הדרכה מודעת ואישית. הכתובים מייחסים לה פעולות המאפיינות אישיות:

• היא מדברת: "וַיֹּאמֶר הָרוּחַ: הַבְדִּילוּ לִי אֶת־בַּרְנָבָא וְאֶת־שָׁאוּל" (מעשי השליחים י״ג 2).

• היא מדריכה אל האמת: ישוע מבטיח כי הרוח "יַדְרִיךְ אֶתְכֶם אֶל־כָּל הָאֱמֶת" (יוחנן ט״ז 13).

• היא שולחת ומקדשת: הרוח היא זו ששולחת את המאמינים למשימתם ופועלת לקידוש חייהם.

 

השפעה על חיי המאמין: שיתוף והשראה

בברית החדשה, רוח הקודש מתוארת כמי שיוצרת "שיתוף" בין המאמין לאלוהים (ב' קורינתים י"ג 13). היא איננה רחוקה מאיתנו, אלא שוכנת ופועלת בתוך המאמינים, מחיה אותם ומדריכה אותם מבפנים. השפעה זו אינה מוגבלת רק לעולם הנוצרי; גם חז"ל השתמשו במושג "רוח הקודש" כדי לתאר את האופן שבו האל האחד ממשיך להדריך, להאיר ולהעניק השראה אלוהית לאדם גם לאחר תקופת הנבואה.

 

ביטוי לעומק האלוהי

על פי הכתובים, כאשר רוח ה' נחה על אדם או פועלת בעולם (כפי שנאמר בישעיהו י"א 2), זהו האל עצמו שמתגלה בעומק פניו. המסורת מדגישה כי רוח הקודש היא חלק מהמהות האחת והבלתי נפרדת של אלוהים, וכי פעולותיה בין אם מדובר בבריאה, בנבואה או בקידוש הן כולן דרכי פעולה של אותו אל אחד ויחיד.

במקום לראות ברוח הקודש כוח חיצוני, הכתובים מזמינים אותנו להבין אותה כנוכחותו האינטימית ביותר של אלוהים, המגשרת על הפער שבין הבורא לנברא ומאפשרת לנו לחוות את האל לא רק כריבון בשמיים, אלא כנוכחות חיה בתוך חיינו.

​

לסיכום, האמונה בשילוש הקדוש איננה ניסיון לטעון שיש כמה אלים, אלא היא דרך לבטא את המהות והעומק של האל האחד. כשאנחנו אומרים שאלוהים הוא "אחד", הכוונה היא שהוא שלם, שאין לו שותפים ואין עוד כוח מלבדו, אך האחדות הזו איננה "שטוחה" אלא מלאה בחיים ובקשר.

 

אפשר להבין זאת דרך שלוש נקודות פשוטות:

• אחדות שהיא לא אחידות: בדיוק כמו שהשמש היא גוף אחד שיש לו גם אור וגם חום שאי אפשר להפריד מהם, כך אלוהים הוא אחד שמתגלה כאב, כבן וכרוח הקודש מבלי להתחלק.

• האל שמתקרב אלינו: אלוהים לא נשאר רחוק בשמיים. דרך "הדבר" (ישוע) הוא הפך לבשר ודם כדי לגאול אותנו, ודרך רוח הקודש הוא שוכן בתוכנו ומדריך אותנו. כשישוע התפלל לאב, הוא עשה זאת כדי להראות לנו איך לקיים קשר עם אלוהים וכדי לייצג את האנושות כאל שהפך לאדם.

• הכל נובע מאל אחד: כל התכונות של אלוהים היותו נצחי, כל-יכול וקדוש שייכות למהות האחת שלו. השילוש אינו סותר את הקביעה "ה' אחד", אלא חושף כמה האל הזה עשיר ורוצה להיות בקשר אישי עם בני האדם.

בסופו של דבר, השילוש הוא ההסבר לכך שהאל האחד הוא אל חי, מדבר ופועל, שבוחר לא להישאר מבודד אלא להעניק לנו מתוך העומק האינסופי לו.

​